בעולם המשחק יש סלבס ידועים ונוצצים, הכוכבים יעני, ששמם הולך - יותר נכון רודף – אחריהם. ויש שחקנים שפניהם מוכרות לכל עובר אורח, אבל ברגע שהם נכנסים לפריים, קשה על השנייה הראשונה להיזכר מאיפה הם מוכרים, שלא לדבר על איך קוראים להם.
השחקן, היוצר והבמאי שלום שמואלוב הוא אחד כזה. הוא היה פה תמיד. הוא שיחק, בין היתר, בסרטים "אוואנטי פופולו", תפקיד ראשי ב"לילה לבן" ו"מדוזות"; בטלוויזיה שיחק ב"סיפורים לשעת לילה מאוחרת", "עניין של זמן", "סיטון", "חצי המנשה", "החבר'ה הטובים", "הבורגנים", "גאליס" ועוד. ובכל זאת, השם שלו לא מוכר לכולם.
שמואלוב (56), מגיל 14 על הבמות. "ייסדתי את פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, וניהלתי אותו אמנותית 13 שנים. בנוסף לכך אני עוסק שנים רבות בהוראת משחק", הוא גאה בפועלו.
בפסטיבל תיאטרונטו 2014 הוא העלה את הצגת היחיד, "שפתיים צמודות", שכתב עמית ארז וביים אוהד שחר על פי סיפור מאת נבוקוב. ההצגה זכתה לביקורות נלהבות, ורצה בהצלחה בתיאטרון תמונע וברחבי הארץ. עכשיו הוא מעלה את ההצגה "מת על החיים", שזכתה לא מכבר בפסטיבל "אביב היצירה" בתיאטרון הסמטה. "הבמאית אלינור אגם הפנתה אלי את המחזאי רוני נוימן, שכתב את המחזה 'מת על החיים' שהתקבל לפסטיבל בתיאטרון הסמטה", הוא אומר. "קראתי את המחזה ונדלקתי על הרעיון. המרכיבים מצאו חן בעיני, כי זיהיתי פוטנציאל לקומדיה מיוחדת במינה".
דב שוורץ, גיבור המחזה, בטוח שהוא הולך למות ביום הולדתו ה־40, המתקרב ובא בצעדי ענק.
"דב שוורץ הוא דמות קומית מכמה סיבות. ראשית, הוא מבקר תיאטרון ומבקרי תיאטרון מצחיקים מעצם היותם. הרצינות שלהם, כובד הראש, החשיבות העצמית והנטייה להתפלסף הן תכונות שמאפיינות את הדמויות הקומיות המלומדות מאז ומעולם. בנוסף לכך הוא גם היפוכונדר. דב שוורץ מניח שהוא הולך למות בן 40 'כי ככה זה במשפחה'.חוסר היכולת שלו לצפות לגורל אחר מעיד על אופיו הנוקשה ועל עיוורונו המגוחך.
ואם לא די בכך, דב משווה את מותו לגוויעתו של התיאטרון, השוואה שרק אדם מלא בעצמו יכול לערוך. שמחתי שהקומדיה הזאת מאפשרת לי להתעסק באמנות התיאטרון, שכל כך אהובה עלי. יחד עם זאת, מכיוון שהמוות הוא הדבר הכי מפחיד שאנחנו יכולים להעלות על הדעת, היה מגרה מאוד לעסוק בהומור שחור. לצחוק על המוות וכך להתמודד עם הפחדים. מול דמותו הקודרת והמלנכולית של דוב שוורץ, עומדות שתי נשים חזקות ומלאות חיים, ורוח אחת של מת שניצל את החיים פי כמה מדוב האומלל. כולם מציגים בפניו את האופציה לטרוף את החיים ולהתאהב. אלה המרכיבים העיקריים של הקומדיה המקסימה הזאת: מוות, תיאטרון ואהבה. נושאים נצחיים שאין די לעסוק בהם".
ואם לא די בכך, דב משווה את מותו לגוויעתו של התיאטרון, השוואה שרק אדם מלא בעצמו יכול לערוך. שמחתי שהקומדיה הזאת מאפשרת לי להתעסק באמנות התיאטרון, שכל כך אהובה עלי. יחד עם זאת, מכיוון שהמוות הוא הדבר הכי מפחיד שאנחנו יכולים להעלות על הדעת, היה מגרה מאוד לעסוק בהומור שחור. לצחוק על המוות וכך להתמודד עם הפחדים. מול דמותו הקודרת והמלנכולית של דוב שוורץ, עומדות שתי נשים חזקות ומלאות חיים, ורוח אחת של מת שניצל את החיים פי כמה מדוב האומלל. כולם מציגים בפניו את האופציה לטרוף את החיים ולהתאהב. אלה המרכיבים העיקריים של הקומדיה המקסימה הזאת: מוות, תיאטרון ואהבה. נושאים נצחיים שאין די לעסוק בהם".
במהלך החזרות על ההצגה נפטר אביך. שיערת שנושא ההצגה יהיה כל כך רלוונטי מבחינתך?
"לא שיערתי שההצגה תיגע כל כך באמת של המציאות שלי. כשהתחלתי את העבודה עם רוני על פיתוח המחזה, עלה הרעיון שהרוח של המת המופיעה בהצגה לא תהיה זרה לדוב, אלא תהיה הרוח של אביו כמו ב'המלט'. מכאן, למעשה, נבנה הספור. כשאני חושב על זה עכשיו, דמותו של אבי עמדה לנגד עיני, כי הדמות המתוארת במחזה הזכירה לי אותו.
גם אבי ז"ל, כמו דויד, הרוח של אביו של דוב, היה אדם שנתפס כקל דעת, אוהב את החיים הטובים, חסר אחריות. או כמו שאומרת אמו של דוב: 'הוא לא היה אדם רע. הוא פשוט לא יכול היה לקחת אחריות, לא על ילד ולא על מבוגר'. גדלתי כמעט ללא אבא עד גיל 14 בערך. אבי היה בענייניו. הוא היה מגיע הביתה פעם בכמה ימים, וגם אז לא זכינו אחי ואני לראות או לחוש בו יותר מדי, כי את רוב זמנו בבית היה מבלה בשינה, ואז קם, מתרחץ, מתבשם, לובש חליפה יפה, ויוצא לענייניו, עד הפעם הבאה.
למזלי, אבי ז"ל ניסה להיטיב את דרכיו, וכשהייתי בערך בן 14 חזר הביתה לעתים קרובות יותר, והתחיל להתעניין בי ובמשפחה. הייתה לי הזכות, שלא הייתה לדב שוורץ, לעבור איתו את כל השלבים ביחסים שבין אב לבנו. של כעס והטחת האשמות, ניתוק, פיוס, השלמה ואהבה. לעת זקנתו, זכיתי לסעוד אותו ולטפל בו. בחודש הראשון של החזרות, אבי ז"ל, שכבר היה בן 97, היה במצב של איבוד הזיכרון ונחלש מאוד.
באמצע תקופת החזרות, חודש לפני יציאת ההצגה, הוא נפטר. מאחר שאני הצעיר במשפחה, כל ענייני הקבורה, הכנת המצבה וכו' הוטלו עלי. המחזה, שחלק נכבד ממנו מתרחש בבית הקברות, הפך להיות כל כך מציאותי. פתאום מצאתי את עצמי עובד על יצירה מאוד אישית, שחלקים רבים ממנה נושקים לסיפור שלי".
גם אבי ז"ל, כמו דויד, הרוח של אביו של דוב, היה אדם שנתפס כקל דעת, אוהב את החיים הטובים, חסר אחריות. או כמו שאומרת אמו של דוב: 'הוא לא היה אדם רע. הוא פשוט לא יכול היה לקחת אחריות, לא על ילד ולא על מבוגר'. גדלתי כמעט ללא אבא עד גיל 14 בערך. אבי היה בענייניו. הוא היה מגיע הביתה פעם בכמה ימים, וגם אז לא זכינו אחי ואני לראות או לחוש בו יותר מדי, כי את רוב זמנו בבית היה מבלה בשינה, ואז קם, מתרחץ, מתבשם, לובש חליפה יפה, ויוצא לענייניו, עד הפעם הבאה.
למזלי, אבי ז"ל ניסה להיטיב את דרכיו, וכשהייתי בערך בן 14 חזר הביתה לעתים קרובות יותר, והתחיל להתעניין בי ובמשפחה. הייתה לי הזכות, שלא הייתה לדב שוורץ, לעבור איתו את כל השלבים ביחסים שבין אב לבנו. של כעס והטחת האשמות, ניתוק, פיוס, השלמה ואהבה. לעת זקנתו, זכיתי לסעוד אותו ולטפל בו. בחודש הראשון של החזרות, אבי ז"ל, שכבר היה בן 97, היה במצב של איבוד הזיכרון ונחלש מאוד.
באמצע תקופת החזרות, חודש לפני יציאת ההצגה, הוא נפטר. מאחר שאני הצעיר במשפחה, כל ענייני הקבורה, הכנת המצבה וכו' הוטלו עלי. המחזה, שחלק נכבד ממנו מתרחש בבית הקברות, הפך להיות כל כך מציאותי. פתאום מצאתי את עצמי עובד על יצירה מאוד אישית, שחלקים רבים ממנה נושקים לסיפור שלי".
אביך ידע על ההצגה?
"אבי ז"ל לא היה מרוצה, בלשון המעטה, מהבחירה שלי להיות שחקן. היה לזה חלק נכבד בכעס שלי עליו. והנה, הוא מוצא לו בדיוק את הזמן המתאים ללכת לעולמו, כשאני עובד על קומדיה כזאת, שעוסקת גם במוות. יום לפני שהוא נפטר ביקרתי אותו, בלי לדעת שזאת פגישתנו האחרונה. הוא היה חלש מאוד וכבר לא היה יכול לדבר. לרגע הוא פקח את עיניו, ושאלתי אותו איך הוא מרגיש. הוא הרים את ידו לאט וקפץ אותה לאגרוף, וחייך כאומר: 'בומבה. חזק כמו ברזל'.
גם אני חייכתי אליו. שמחתי שיש לו כוח להתבדח איתי. אני שמח שכך היו הרגעים האחרונים שלנו ביחד. החזרות הפכו להיות מצחיקות יותר, פרועות יותר. הרגשתי כאילו שקיבלתי מאבא ז"ל ברכה. כשדלית ענבר, מעצבת התלבושות, התלבטה באיזו חליפה להלביש את יפתח קמינר, המשחק את הרוח של המת בהצגה, לי הייתה תשובה ברורה ונחרצת: צבע שמנת. אני הרי מכיר היטב את החליפות של אבא. אני חושב שנדנדתי קצת ליובל סגל הנפלא, שמשחק את דוב שוורץ, בעבודה על הסצנה שבה האבא והבן משלימים, אבל הוא, ברגישותו המופלאה, גילה הבנה"
גם אני חייכתי אליו. שמחתי שיש לו כוח להתבדח איתי. אני שמח שכך היו הרגעים האחרונים שלנו ביחד. החזרות הפכו להיות מצחיקות יותר, פרועות יותר. הרגשתי כאילו שקיבלתי מאבא ז"ל ברכה. כשדלית ענבר, מעצבת התלבושות, התלבטה באיזו חליפה להלביש את יפתח קמינר, המשחק את הרוח של המת בהצגה, לי הייתה תשובה ברורה ונחרצת: צבע שמנת. אני הרי מכיר היטב את החליפות של אבא. אני חושב שנדנדתי קצת ליובל סגל הנפלא, שמשחק את דוב שוורץ, בעבודה על הסצנה שבה האבא והבן משלימים, אבל הוא, ברגישותו המופלאה, גילה הבנה"