אורנה פורת שפעה עליצות: "תמיד מוכנה לשחק בתיאטרון"

אוגוסט 2011, לפני ארבע שנים בדיוק. למחרת תשואות הקהל בטקס פרסי הבמה לילדים ולנוער, בתיאטרון גבעתיים, פגשתי אותן ישובות זו לצד זו כחברות ותיקות – פורת, מהגברות הראשונות של התיאטרון הישראלי ונועה בירון, שחקנית צעירה שנכנסה לדמותה בהצגה גורפת הפרסים 'הקסם של אורנה' בביצוע התיאטרון לילדים ולנוער, הנושא את שמה.
 

לאחר שהוכתרה בטקס כשחקנית השנה בזכות גילום דמותה של פורת, באה בירון לשמוע ממנה את סיפורה הנדיר, כאירנה קליין, השחקנית הגרמנייה הצעירה, שאהבתה לחייל הבריגדה היהודית יוסף פרוטר, לימים פורת, הוליכה אותה ב-47' לארץ-ישראל.
 

"כשבאתי מגרמניה, לא הסתרתי שאני שחקנית גויה ולמרות זאת, לא להאמין איך שקיבלו אותי כאן באהבה", סיפרה לבת-שיחה. "נראה היה אז שכולם רצו לעזור לי להכיר את ארץ-ישראל היפה והנהדרת. המפגש עם העם בארץ היה בשבילי משהו בלתי רגיל.
 

"כשניגשתי לקאמרי, התיאטרון המודרני של אז ורציתי לעשות שם חוזה, הם לא ידעו על מה אני מדברת. אז אמרו לי: 'אם את רוצה להיות חלק מהקולקטיב, עלייך לעבוד שנה שלמה בלי משכורת'. אז מה עשתה שחקנית שעדיין לא שלטה בשפה כדי להתפרנס? – עברתי בין הבתים בתל-אביב ובשום מקום לא קיבלו אותי.
 

"הייתי בייאוש טוטאלי עד שהגעתי לגברת לשניצר, שהיה לה פנסיון בגורדון פינת בן-יהודה שטראסה. 'עבדת בתור עוזרת?', היא שאלה אותי. 'לא', עניתי. 'טוב, כל אחד צריך להתחיל פעם', אמרה. אבן נגולה מלבי. 'אבל לא אצלי', היא המשיכה את המשפט. חטפתי היסטריה של צחוק. הרי כבר לא היה לי לאן לפנות. אז היא ריחמה עלי והתחלתי לעבוד אצלה בספונג'ה. קיבלנו ממנה 11 פיאסטר לשעה. בקושי יכולתי לקנות עם זה קילו בננות..."
 

פורת ציטטה בפני בירון את המשפט הראשון שלה בתיאטרון העברי, שאותו השמיעה ב-47' בהצגת "כזאת הייתה אמא". "אני מתמוגגת מלהקשיב לדברים האלה", הגיבה בירון. "אם את, אורנה, מזכירה את המשפט הראשון שלך בתיאטרון בארץ, הצגת 'הקסם של אורנה' היא ההצגה הראשונה שלי כשחקנית מקצועית".
 

פורת: "אני מעריכה את עצם העובדה שעשו את ההצגה הזאת. לא זכור לי שבארץ הקדישו הצגה לשחקן. ומי כתבה את המחזה? – חגית, במאית שצמחה אצלי, בתיאטרון לילדים ולנוער".
 

למרות גילה המתקדם, שפעה חיות ועליצות. היא גילתה עניין בשחקנית הצעירה, בתו של המנצח אבנר בירון, מנהלה המוזיקלי של תזמורת הקאמרטה. כששמעה ממנה, כיצד הייתה מגיעה מרחובות ללימודים בתיכון תל-אביבי שבו יש מגמת תיאטרון, התפעלה: "מרחובות היית מגיעה לתל-אביב? – יה בה יה, כך צריך להיות! בגרמניה גרנו במרחק 12 קילומטר מקלן. אמי אמרה שאין לנו כסף לזה שאסע יום-יום בחשמלית לעיר הגדולה כדי להתחיל לשחק. אז הייתי רוכבת על אופניים. מה לא עושים כדי להיות שחקנית?"
 

כאן התערבתי והזכרתי לה שבראיון קודם שערכתי עמה הביע משאלה לשחק את ...המלך ליר. "מאוד רציתי לעשות את התפקיד הזה", הודתה. "אבל כשניגשנו לממש את המשאלה שלי, הזיכרון הלך לי לגמרי. הייתי צריכה לצאת מההצגה כדי לא לעכב את כל ההפקה".

ואם לא המלך ליר? – הוספתי לשאול.

"אני הולכת להיות ה...שטן בהצגה שאנחנו עומדים בבית ההורים קרוב לבית שלי. הם נתנו לי, אחת שלא הייתה פוחדת בעבר לשחות בים סוער, לשחות בבריכה שלהם תמורת מופע מתוך 'השטן' של ג'ורג' ברנרד שואו. עכשיו אני בהכנות".

"את לומדת את החומר לבדך?", הסתקרנה בירון.

"כן, הקלטתי את החומר וכך אני חוזרת עליו", השחקנית הדגולה, נטולת המחשב והאינטרנט, השיבה בסבלנות. "זה משהו שעדיין לא הצגתי והטקסט אקטואלי. מפתיע אותי איך שאני זוכרת אותו (פורת, ז'אן ד'ארק המופלאה של התיאטרון העברי, דקלמה בלי התראה מוקדמת בשטף ובדיקציה מושלמת)".

כששאלנו אותה אם עדיין יש בה הרצון לשחק בתיאטרון רפרטוארי, ניצתה בת ה-87 באחת. "איזו שאלה!", ענתה בלי לחשוב פעמיים. "אחרי כל כך הרבה שנים על הבמה, זאת בכלל לא שאלה לגביי. שרק יקראו לי! אבל מה כן? – רק בארץ. אם אך לפני שנים אחדות הייתי משחקת באירופה, כשהיו מזמינים אותי, עכשיו כבר אסור לי לטוס".
 

גם כשנשאלה אם המשיכה ללכת לתיאטרון, לא חסכה את תשובתה. "רק עם חברים שעל טעמם אני סומכת", ענתה. "יש לי מנהג לגשת לשחקנים מאחורי הקלעים. איך אני יכולה לעשות את זה כשהצגה לא טובה ואני לא אוהבת אותה? אז אולי מוטב לא ללכת להצגות..."