שום דבר בעולם לא משתווה לרגע שבו קהל שלם צוחק מבדיחה שלך.
זה מה שאני אומרת לעצמי בחודשים האחרונים, בכל פעם שאני לוקחת לידיים מיקרופון – בין אם כזה של מועדון סטנד־אפ אמיתי עם קהל שבא לראות בדיוק את זה, או מאולתר בבר תל אביבי שיושביו לא באמת מבינים מה אני רוצה מחייהם. להצחיק זו התחושה הנפלאה בעולם. אלא שבאותה המידה, לעלות על במה ולנסות להצחיק חבורה של אנשים שאת רובם את לא מכירה ורק חלקם נגררו לשם כי הכרחת אותם זה הדבר המשוגע ביותר שאדם יכול לעולל לעצמו. במיוחד כשזה לא עובד, וזה לא תמיד עובד. אבל כשזה כן, כשאת מצליחה לספר בדיחה כמו שצריך, וים של פיות מחויכים נפערים לפנייך, את מרגישה לשבריר שנייה שאולי בכל זאת יש לך כישרון מסוים.
עדי אשכנזי. צילום: פלאש 90
אם אתם קוראים את השורות האלה וחושבים על עצמכם, או נזכרים באיזה חבר שלכם שהחליט פתאום באמצע החיים לעלות לבמה באיזה ערב במה פתוחה ולנסות את מזלו כגורי אלפי הבא של ישראל – יש סיבה לכך. בחודשים האחרונים יותר ויותר אנשים מחליטים לצלול לתוך ההרפתקה המשונה הזו שנקראת סטנד־אפ. הפיד בפייסבוק מלא בתמונות פרופיל של אנשים מחזיקים מיקרופון על רקע קיר לבנים אדום או בסרטונים באיכות מפוקפקת שהם מעלים מהופעות. וזה לא קורה סתם – יותר ויותר מועדונים מחליטים לפתוח את שעריהם בפני סטנדאפיסטים חובבים, ואלה שמחים על כל הזדמנות להופיע, בתשלום או לא. אם פעם חשבנו שמספר הסטנדאפיסטים בישראל מסתכם על הציר שבין אדיר מילר לעדי אשכנזי, בשנים האחרונות מתפתחת כאן סצנה אנדרדוגית, מלאה בעשרות חובבים שמנסים את מזלם. רבים מהם התחילו את דרכם ברשת, צברו לייקים ועוקבים והחליטו לנתב את הכישרון לעבר הבמה. במילים אחרות, כולם היום רוצים לעשות סטנד־אפ, אבל מדוע?
אדיר מילר. צילום: פלאש 90
“היום יש גישה לסטנד־אפ, מה שלא היה כאן לפני עשר שנים”, אומר הסטנדאפיסט ארז בירנבוים, שהקים לפני כשנה את מועדון הסטנד־אפ “סטנד־אפ פקטורי” בדרום תל אביב ופותח את שעריו בפני סטנדאפיסטים ותיקים וחובבים כאחד. “כשאני רק התחלתי להופיע, היינו אולי 30־20 איש בסצנת החובבים, היה ערב במה פתוחה אחד בקאמל קומדי קלאב, וזהו. אנשים נחשפו לסטנד־אפ רק כשהם הלכו לצפות בו והיו כמה סטנדאפיסטים מפורסמים. מי שראה את זה מהצד הרגיש שאין לו מושג איך מגיעים לשם בכלל. הסטנד־אפ היה משהו בשוליים, והיום הוא נמצא בכל מקום. רואים אותו בטלוויזיה, בתוכניות כמו ‘צחוק מעבודה’ וכמובן בפייסבוק וביוטיוב, וזה שינה את כל התמונה. אנשים רואים את זה ואומרים לעצמם: ‘אולי זה משהו שגם אני יכול לעשות?’ ויש להם איפה לעשות את זה – יש אומנם רק שלושה מועדוני סטנד־אפ בתל אביב, אבל היום עשרות ברים ומועדונים מזהים את הפוטנציאל הכלכלי של סטנד־אפ ומספקים במה למי שרוצה לעלות להופיע. אני רואה אמהות לילדים, גברים מבוגרים וילדים בני 15. כולם רוצים לעשות סטנד־אפ”.
הסטנדאפיסט ארז בירנבוים. צילום: מועדון הסטנד-אפ פקטורי
אחד מערבי הבמה הפתוחה המצליחים ביותר, שנערך ב”סטנד־אפ פקטורי”, הוא “תעשה לי לייב”, ערב שיזם עידן ניידיץ, פלנר במשרד פרסום ומצחיקן רשת מוכר עם אלפי עוקבים. ב”תעשה לי לייב” מוזמנים יוצרי רשת מכל הסוגים להציג את החומרים שלהם במשך חמש דקות על הבמה. רבים מהם בוחרים לעשות סטנד־אפ. בשבוע שעבר נערך הערב העשירי במספר (הערב הבא ייערך ב־2 בספטמבר). “לפני שנתיים ראיתי שיש הרבה כותבים מוכשרים ברשת וידעתי שיש ביניהם כמה כאלה שירצו לנסות לקחת את הסטטוסים שלהם, שקיבלו מאות ואלפי לייקים, ולספר אותם על במה אמיתית”, מספר ניידיץ. כך נולד “קורעים רשתות”, מופע סטנד־אפ בכיכובם של ניידיץ, אסף אפלבוים, אלדד שטרית, דודי רוזנטל, אמיר מויאל ודן שגב – כולם מצחיקני רשת פופולריים וסטנדאפיסטים מוכשרים. הם הופיעו בכל הארץ וגרפו הצלחה לא מבוטלת, וההצלחה שלהם הובילה לנהירה המונית של כותבים אחרים אל הבמות. “אז אמרתי ‘טוב, בואו נעשה ערב שלם שיורכב מאנשים שעולים לבמה למשך חמש דקות’”, מספר ניידיץ. “וככה נולד ‘תעשה לי לייב’”.
אתה חושב שהצלחה כמצחיקנים ברשת מובילה אנשים לעשות סטנד־אפ על הבמה?
“ההצלחה ברשת נתנה גושפנקה לכך שאנחנו מצליחים להצחיק אנשים, אבל היא לא מעידה שום דבר על איך שאתה על במה. אתה יכול להיות כותב מדהים, אבל על במה תהיה פחות טוב, כי אתה מתבייש, כי אתה לא יודע להגיש כמו שאתה כותב וכן הלאה. יש היום יותר אנשים שעושים סטנד־אפ, אבל לא בהמוניהם כמו שאולי נדמה. הרשת החברתית הפכה להיות סוג של במה - במקום שאני מופיע בלייב ומוכר כרטיס, אני פשוט נותן לך את החומרים שלי בחינם וכמה פעמים ביום. אין הרבה שלוקחים את זה ברצינות, הולכים להופיע בבמות פתוחות ומתמסרים לתהליך הזה”.
אז למה נדמה כאילו כולם היום עושים סטנד־אפ?
“אני חושב שאם היו פותחים עכשיו 20 עמדות סנפלינג בארץ, היו הרבה יותר אנשים שרוצים לעשות סנפלינג. לאנשים מתחשק לעשות וי ולהתנסות ולחוות. מעטים האנשים שמתייחסים לזה כאל קריירה פוטנציאלית”.
גם ההיפסטרים באו
דודי רוזנטל בהחלט מתייחס לנושא הסטנד־אפ במלוא הרצינות. "אני משתדל להופיע בכל במה שמוכנה לארח אותי", הוא אומר. "אני כותב ומנסה חומרים חדשים בבמות פתוחות, מלטש, משפר ומשתפר, אבל גם היום, כמעט שלוש שנים אחרי הפעם הראשונה, ההתרגשות והלחץ לפני העלייה לבמה חזקים כמו בהתחלה, וטוב שכך. זה גורם לי להתפוצץ על הבמה וזה סימן שזה עדיין בוער בי".
דודי רוזנטל. צילום: ללא
והעובדה שיש היום הרבה יותר אנשים שמנסים את מזלם בסטנד־אפ - לא מרתיעה?
"להפך, אושר גדול לראות היום את הנהירה העצומה של כותבים ומבצעים מוכשרים מהרשת לבמות הסטנד־אפ. לכל אחד מהם הייחוד שלו ורבים מהם מצחיקים מאוד. המגוון הזה מרחיב את השוליים ומאתגר את הגבולות של הז׳אנר, ובשורה התחתונה כולם מרוויחים מכך - הן המועדונים, הן הסטנדאפיסטים ומעל לכולם - הקהל שצמא להומור מקורי וטוב".
“אם את מסתכלת על ההיסטוריה של הסטנד־אפ, במשך הרבה מאוד שנים היה רק את הקאמל, ואחר כך התווסף גם בית ציוני אמריקה, שעובר טרנספורמציה למועדון סטנד־אפ בסופי שבוע”, אומר אלדד שטרית, מנהל מדיה חברתית, עיתונאי ואחד הסטנדאפיסטים החרוצים שתפגשו. “עד הפתיחה של ‘סטנד־אפ פקטורי’ לא היה עוד מועדון רציני. שנית, ‘קורעים רשתות’ היא הקבוצה הראשונה שקמה מהרשת והביאה קהל. אחר כך אנשים זיהו פוטנציאל כלכלי והקימו ערבי סטנד־אפ שמתבססים על היכולת להביא קהל מהרשת, וזה עצוב בעיני. נוצר גל עצום של אנשים שעשו סטנד־אפ וכל מי שחשב שהוא מצחיק אמר ‘אני גם אנסה’. זה פתח את הדלת גם לסטנד־אפ ההיפסטרי. הסטנד־אפ היה מזוהה עם הערסים במשך תקופה ארוכה, אבל ברגע שאנשים יצאו מהרשת, זה פרץ את הגבולות של הסטריאוטיפים ואנשים נוספים החליטו לנסות את מזלם”.
למה הגל הזה מעציב אותך?
“יש לזה תאריך תפוגה. היום אנשים רוצים תוצאות מיידיות. הם לא מכירים בזה שסטנד־אפ הוא תהליך אינסופי, ובשביל באמת להיות מקצועי לוקח שנים. אנשים רואים שהם מצליחים למלא אולמות על בסיס הפופולריות שלהם ברשת והם מסיקים מזה שהם סטנדאפיסטים עם פוטנציאל כלכלי. יכול להיות שחלקם כן. זה עניין של התמדה. הגל הזה שיש עכשיו – בעוד עשור לא תראי הרבה מהאנשים האלה בצמרת של הסטנד־אפ. תראי מה קורה עכשיו עם חנוך דאום, למשל. בשביל למלא אולמות כמו שהוא ממלא, סטנדאפיסטים אחרים טוחנים במות שנים. לא נראה לי שהוא הופיע אי פעם מול ארבעה אנשים, למשל, שזו סיטואציה שמחשלת אותך והיא הכרחית. אין לו רקע של סטנד־אפ, אבל הכוח שלו ברשת הביא אותו למלא אולמות כבר בהתחלה. להצחיק ברשת ולהצחיק על הבמה הן שתי יכולות שונות לגמרי”.
חנוך דאום. צילום: עופר דורי
עניין של זמן
על רקע נסיקת הסטנד־אפ המחתרתי בישראל, בולטות במיוחד הנשים בתחום. הקלישאה אומרת שאין כמעט נשים מצחיקות בישראל, ואם בוחנים את מפת הסטנדאפיסטים המפורסמים, אלה שממלאים אולמות ושוברים שיאי רייטינג, מספר הנשים ברשימה הזו בהחלט מצומצם מאוד. אבל בסצנת הבמות הפתוחות, לעומת זאת, אפשר למצוא כבר עשרות נשים. כותבת שורות אלה חתומה על ערב הסטנדאפיסטיות “נשי ותהני” (הערב הבא ב־9 בספטמבר) שמושך עשרות מופיעות מתעניינות. מור חן, בין הוותיקות בסצנה, היא סטנדאפיסטית זה חמש שנים וליצנית לילדים. “כשאני התחלתי ללכת לבמות פתוחות, לפני חמש שנים, לא היו בנות כמעט בכלל”, מספרת חן. “זו הייתי אני ועוד מישהי, ושתינו היינו גרועות. אין מה להשוות בכלל למה שקורה היום – פתאום יש עשרות נשים שרוצות ועושות סטנד־אפ”.
את חושבת שלכל המתחילות האלה יש סיכוי להצליח?
“יכול להיות שחלקם מבינים למה הם נכנסים, אבל בואי נצא מנקודת הנחה שאין להם מושג. אני נכנסתי לתחום ואמרתי לעצמי שיש לי לפחות עשר שנים עד שאני אהיה טובה. היום יש אנשים שחושבים שבתוך שנה־שנתיים הם יכולים לגבש מופע. זה נכון רק במקרים מאוד מסוימים, כמו במקרה של תום יער. זה מקצוע שלוקח שנים להצליח בו. אתה עובר תהליך, אתה צובר ביטחון, אתה לומד לצאת ממצבים על הבמה. מעט אנשים מבשילים מהר".
“סטנדאפיסט הוא אדם שעיסוקו העיקרי הוא סטנד־אפ”, מבהיר בירנבוים, שבמועדון שלו אפשר למצוא גם קורס הכשרה לסטנדאפיסטים מתחילים. “מדובר בעבודה ובתהליך של שנים על גבי שנים. יש גם סטנדאפיסטים שעוסקים בדברים אחרים, כי הם צריכים להתפרנס ואין ברירה, אבל מי שעולה על במה פתוחה פעם בחודש, מול החברים שלו, לא יכול להגדיר את עצמו כסטנדאפיסט”.
זה מקומם אותך?
“בכלל לא. זה קצת מרגיש ששמים אותי ואת האדם הזה באותה הקטגוריה – אני עבדתי קשה מאוד ועברתי דרך ארוכה וקשה כדי להגיע למקום שבו אני נמצא היום. אף אחד לא מתחיל להופיע וזהו, הוא שם. לא משנה כמה אתה מוכשר ומצחיק באופן טבעי, עד שאתה הולך ומנסה ובונה - טכניקה, אסטרטגיה, התנהלות עם קהל, התמודדות עם הפרעות. אלה דברים שלומדים עם הזמן וההתמדה. הגל הזה הוא בהחלט חיובי כי הוא מביא את הסטנד־אפ למודעות של יותר אנשים, ועם זה מגיע גם הקהל. המגמה הזו מאפשרת לסטנד־אפ לפרוץ וזה מדהים”.
אתה חושש שאולי הטרנד הזה ימאיס את הסטנד־אפ באיזשהו מקום?
“תמיד קיים חשש, אבל כמו בכל דבר, המיעוט הטוב ישרוד ויישאר”