יוסי וקסמן הוא סופר, צייר ומעצב. ב־1959 נולד ביפו, ומגיל 7 גדל בירושלים. למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, ובוגר בהצטיינות במחלקות לעיצוב גרפי ולווידיאו-ארט במכללת בצלאל. בתחילת דרכו פרסם שני ספרי ילדים - ״על ערפדים ועל אנשים״ ו״ספר המכשפות השלם״ (שניהם ראו אור ב-1995 בהוצאת ״כנרת״), ובהמשך כתב למבוגרים את הספרים ״אלכסנדריה יקירתי״ , ״אל נא תאמר לי שלום״, ״ויהי סיפור״, ״ליבשן״ -שעליו זכה בפרס אקו״ם ליצירה המוגשת בעילום שם, וכן במענק לפיתוח תסריט על פי ספר מאת הקרן לקולנוע ישראלי.



ספרו החמישי ״השחקנית -מלודרמה בשלוש מערכות״ מבוסס על מערכת היחסים שלו עם אחותו, השחקנית ענת וקסמן. השנה הוציא את ספרו השישי והאחרון ״תולדות האמנות״ בהוצאת ״חרגול״. כיום וקסמן הוא בעלים של משרד לעיצוב שפירא-וקסמן. הוא מתגורר עם בן זוגו בכפר האמנים עין הוד, שם הוא גם חבר בוועדת השיפוט האמנותית של הכפר, ומציג באופן קבוע בגלריה המרכזית של הכפר.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז?

״איך אפשר לחשוב על ילדיך כאילו היו רק חצי מוצלחים? שאלה מצוינת. כי בינינו, אני מכיר לא מעט הורים שהיו רוצים את ילדיהם קצת יותר חכמים או ממולחים, ואם אפשר - גם בלונדינים עם עיניים כחולות. במחשבה ראשונה, ברור שהייתי שמח לשדרג את 'ילדי הנייר' שלי. אבל לגנוז אותם, חלילה. אני הרי כותב לרוב את חיי, אז בטח שלא אוכל להעלים אותם כאילו לא היו. במחשבה שנייה, ואולי קצת יותר עצלנית ויצירתית, אני חושב שלא הייתי משנה בספרים שלי דבר. ולא מפני שהם מושלמים בעיני, אלא מפני שלא ניתן לחזור ולהיות בני גיל אחר ובמצב נפשי אחר, עם שאיפות אחרות ואהבות אחרות. הפגמים בסיפור, כמו המעלות שלו, הם חלק אינהרנטי ממנו. אבל ברור שהייתי שמח לקצר פה, להאריך אולי שם, לנסות לשכתב פסקה כזו או אחרת, להיות יפה יותר ומסקרן יותר בפתיחה".
 
תוכל לתת דוגמאות ספציפיות?
"ב'אלכסנדריה יקירתי', ספר שהוא מסע לעיר אלכסנדריה במצרים ולעברם של שלושת הגיבורים, הייתי מחזק יותר את רעיון המסע, כך שלא יקרה רק מעצם סיפור הנסיעה והזיכרונות, אלא יהיה יותר כמוטיב של ממש בעלילה, ואולי גם בסגנון הכתיבה עצמה. ייתכן שהייתי מבטל פיסוק בחלק מהפסקאות, ואולי אף כותב פרק שלם ללא סימני פיסוק, כדי שנשימת הקורא תיעתק, למשל. ב'ליבשן' הייתי מחזק יותר את דמותה של אשת הגיבור הראשי, האישה הנבגדת, שבעלה פוצח באמצע החיים ברומן עם קשישה ניצולת שואה. רק כשהפכתי את הספר לתסריט הבנתי כמה חשובה דמותה".
 
מאדאם אמנות

"ליבשן" הוגש לפרס אקו"ם ככתב יד בעילום שם, וזכה בו. "אני מאוד גאה בפרס הזה", מספר וקסמן. "כי זה הפרס הכי נקי לדעתי, מפני שהיושבים בוועדה אינם יודעים מיהו הסופר מאחורי כתב היד. בין השופטים בוועדה היה אלי הירש, שערך את ספרי האחרון, 'תולדות האמנות', וכך גם סגרתי איזשהו מעגל".
 
מה היה המניע להגיש כתב יד בעילום שם?
"מעולם לא הייתי קשור לקליקה ספרותית כזו או אחרת, ולאחר כמה מפחי נפש ספרותיים ניסיתי את מזלי בפרס הזה. זו בעצם התשובה הכי מדויקת".
 
ומתוך היצר הזה כתבת את "תולדות האמנות", שחושף את הקליקות במערומיהן?
"נכון מאוד. כנראה זה קשור לכך שגם אני סוג של אאוטסיידר, וששאלת הנצחיות של היצירה מעסיקה אותי, גם בספרות וגם באמנות. האם אכנס לקאנון, האם מישהו יזכור אותי, והאם זה חשוב בכלל? ב'תולדות האמנות' אני ממחיש איך הכל קשור ולא פעם גם מקרי, ואיך זה שלרוב אותם האמנים היותר רעשנים ועסקנים מצליחים להתברג אל תולדות האמנות, למרות שאינם מוכשרים או פורצי דרך יותר. אני חושב שגם ההליכה שלי לעין הוד הייתה סוג של הבנה והתפכחות, הבנתי שאני אמן נידח ושזה בסדר גמור מבחינתי".
 
אבל עד שמגיעים להשלמה, מה עובר על נפש של אמן משולהב יצרים?
"עם הזמן אנחנו לומדים ליהנות לא רק מההישגים או מהכישלונות, אלא גם מהדרך, לומדים להעריך את היצירה כדבר בפני עצמו, כסוג של מתנה שניתנה לנו, ושהיא הדבר החשוב באמת לנו, ולא רק מה שהעולם אומר וחושב עליה. אני מאמין שאדם צריך להתנתק באיזשהו שלב מהמרוץ המטורף אחר התהילה, וללמוד להיות גם נידח ונשכח ואפילו שולי. ברגעים כאלו, כשאינך מצפה לדבר מהעולם, אתה לומד ליהנות ולשמוח מההפתעות שהעולם מזמן לך".
 
זה בתנאי שההכרה והתהילה מגיעות. אם לא היית זוכה בפרס על "ליבשן" והיית ממשיך להיות נידח?
"כמו שאני מכיר את עצמי, אופטימיסט סתום שכמותי, לא הייתי מפסיק ליצור. אבל כנראה שזה קשור למשהו עמוק במבנה הנפש שלי ולזה שאני אמן בנשמה. לפני שמונה שנים שבתי לצייר, לאחר תקופה מאוד ארוכה של כתיבה, ואני ממשיך ליצור ולהציג, לפעמים ממש ללא תקנה. להיות אמן זה לא עניין של בחירה, כמו בחירת מקצוע, להפך. האמנות לרוב בוחרת בך. האמנות היא גברת מאוד בוגדנית".
 
מתי היא בגדה בך?
"מתי לא? בכל פעם שאני לא מצליח לסיים ספר וחוזר ומשכתב אותו ומתעורר לעוד בוקר של התפכחות: 'אוי זה כזה חרא ספר!' או בכל פעם שאני מגלה שהציור שציירתי מזופת בעצם וחוזר ומצייר עליו ציור חדש. שלא לדבר על ביקורות מרושעות שאכלתי מפה עד אמריקה, לא כל הביקורות היו טובות. אבל ככל שהיא מתעמרת בי, מאדאם האמנות, ככה אני חוזר ומתמסר לה; מאוהב, אופטימי, מרותק אליה באשליות מתוקות".
 
בגלל זה אתה חולש על כמה סוגי אמנויות? כדי לתעתע באמנות אחת רודנית?
"כשלא הולך אצל הגברת הראשונה, הכתיבה, אני הולך אל הגברת השנייה, אל הציור, ומתנחם אצלה. כישרון הציור מולד אצלי, אבל באיזשהו שלב עברתי אל הכתיבה כנראה בגלל חוסרים באמנות הפלסטית. אולי בגלל הרצון לדייק ולחבוק עולם שלם. וזה לא היה קל, כי הכתיבה עלתה לי בדמים, ועד היום זה ככה. אני כותב ומשכתב את עצמי לדעת. בכתיבה אני הרבה יותר פרפקציוניסט ואובססיבי".
 
כך חונכת? שהכתיבה היא העליונה ושאתה צריך לדבוק בה למרות הקושי?
"אני לא חושב שזה עניין של חינוך, כי דווקא אצלנו בבית מאוד טיפחו את כישרון הציור שלי. אבל ייתכן שזה קרה מפני שאני אדם שאינו מסופק מעצמו ומאמנותו, ושמחפש כל הזמן דרכי הבעה שונות. לו הייתי צריך להיצמד לסוג הבעה אחד, הייתי כבר מזמן משתגע. יש גם מצבים שבהם אני תוקף נושא אחד בשני סוגי אמנויות, כי אולי דרך הבעה אחת אינה מספקת אותי".
 
האם בדרכי ההבעה שלך יש איזשהו פגם שבעבר שיגע אותך והיום משעשע אותך?
"הפגם המרכזי שלי בימי נעורי כסופר – ואני התחלתי לכתוב ולפרסם בגיל מאוחר, 38, כך שאפשר לומר שהייתי נער די זקן – היה הרצון להספיק כי אין זמן. אבל ככל שהתבגרתי למדתי שאין דבר כזה מאוחר מדי ואין דבר כזה להספיק, כי אנחנו כל הזמן בתהליך".
 
"הנבואה ניתנה לאמנים"

בספרו האחרון, "תולדות האמנות", נשמעים קולות של אמנים שונים שהתגלגלו בדרכים שונות אל כפר ערבי נטוש למרגלות הכרמל. "בספר רציתי להמחיש את המנגנון שבו נכתבות תולדותיה של האמנות, הדרך שבה נוצרים מיתוסים שלא פעם אין שום קשר בינם לבין המציאות, והם נובעים מצורך 
הישרדותי לחלוטין", הוא מסביר. "אנשים זקוקים למגירות לקטלג בהן יצירות, אמנים, אסכולות. לעשות סדר בעולם שמיסודו הוא כאוטי. אך היה לי חשוב שהקורא גם יבין שהתולדות האלו הן מלאכותיות מטבען, ושניתן היה לספר אותן גם אחרת לגמרי. בדיוק כמו הנרטיב הציוני מול הנרטיב הפלסטיני, ששניהם מספרים סיפור שונה על אותה חלקת ארץ".
 
ולא היו מתנגדים שקמו וסקלו אותך באבנים?
"בינתיים כולם מנומסים ונחמדים. או שאינם קוראים ספרים".
 
יש בכם משהו במשפחה, ראה אחותך ענת וקסמן, שלא לשמור על הפוליטיקלי קורקט?
"אני מקווה שאני לפחות קצת יותר אלגנטי (צוחק). היא אמרה את מה שהיא חושבת ולא נקטה לשון מתחנפת. אפילו הייתי גאה בה על שהעזה. אז אמרה חורים ועכברים. אז אמרה. זכוכית המגדלת ששמו עליה הייתה מוגזמת וללא כל פרופורציה. אבל ככה אוהבים אצלנו. אני מעדיף לדבר על האמנות, אף שבינינו, הספר שלי אינו רק תולדות האמנות, אלא גם תולדות הארץ".


"נקטה לשון לא מתחנפת". ענת וקסמן. צילום: אריק סולטן 
 
זהו, שקצת מפליא אותי שאתה לא יוצא בנאום חוצב להבות על כמה הידרדרנו, ומדבר על הכיבוש.
"את זה אני משאיר לנציגי בבית המחוקקים. אני מעדיף לדבר על חמלה, על הבנת האחר באשר הוא אחר, על האמנות כראי לחיים ולא רק כחיקוי לחיים. ואני מקווה שאני מצליח לעשות זאת באמנות שלי. אגב, בחרתי לגור בעין הוד, כפר ערבי נטוש. ואני גם ציוני. כאלה הם החיים, מלאים בסתירות שלא את כולן צריך ליישב. די בכאוטיות של הנפש. אבל את הכיבוש לדעתי חייבים להפסיק. כי הוא משחית, כי זה לא הגיוני שנשלוט בעם אחר, כי הגיע הזמן. אני מצביע למרצ מאז שאני זוכר את עצמי"
.
הלך הרוח של העם נושב ימינה וימינה?
"אולי מפני שהייאוש הרבה יותר נוח מאשר התקווה. תקווה היא אקטיבית, הייאוש הוא פסיבי. ואני חושב שזה גם מהלך מאוד לא יהודי, ואני מצר על כך מאוד. אני חושב שהעם שלנו שרוי בשלב של לפני ההתפכחות. כך אני מקווה בכל אופן. בספר אני מתעסק בזה כל הזמן, והגיבורה שלי, הציירת הזקנה המתה, זו השייכת לדור המייסדים, מבחינה בזה עוד כשכפר האמנים בחיתוליו. וגם האמן העכשווי בספר, שלומי וולף, מתעסק בזה, ובונה ומנתץ את כפר האמנים בתערוכת היחיד האחרונה שלו. שניהם מחפשים צידוק למעשיהם. ושניהם שוגים באשליות. אני מקווה שאני לא שוגה באשליות כמוהם. יש כאלו הגורסים שהדכדוך הוא תבלין מצוין לשירה או לפרוזה; כשאני בדיכאון איני מסוגל ליצור".
 
איך אתה רואה את עתיד ישראל?
"הנבואה ניתנה לשוטים. ולאמנים. ואני מקווה שאכן נתעורר מהחלום הרע הזה שבו אנחנו שרויים, או שלפחות מישהו יטלטל אותנו כהוגן ויעורר אותנו מהחלום הזה. להגיד מה יהיה עתידה של הארץ איני יכול, לשגות באשליות - כן. ואני חושב שזה מאוד יהודי לשגות ככה. ושנרחם לא רק על עצמנו, אלא גם על העם השני היושב לידנו".
 
בספר אתה לא כל כך אופטימי?
"הספר לא נותן פתרון, אלא מציג מצב. אני גם לא מחנך או מנסה לחנך, זה לא מעניין אותי. קטונתי ואיני יודע מהו הפתרון, אבל אני כן יודע שקצת יותר חמלה, עלינו ולא רק על אלה שעל ידנו ובתוכנו, הייתה יכולה לעזור. איני מסוגל לדבר בקלישאות, את זה אני משאיר לפוליטיקאים. אבל היה יכול להיות פה קצת יותר טוב וקצת פחות מייאש, לו הייתה רחמנות באוויר. לרחם ולחמול זה להיות יהודי בשבילי.