נכנסת לנעליהם: הצעירה התל אביבת החילונית שכותבת על ההתנתקות

לפני שבועיים עלתה ההצגה “עת לטעת”, המתארת את הדחפורים שרמסו את ביתה של אישה אחת בגוש קטיף. אף שהנושא רלוונטי מתמיד במלאת עשור להתנתקות, נראה שההצגה הזאת פחות רלוונטית עבור התיאטראות בארץ. 
 

“אף אחד מהבמאים בארץ לא רצה לביים את ההצגה הזאת”, אומרת חלוצי. “אמרתי להם שזו לא הדעה הפוליטית שלי ושאני שמאלנית ואני לא רואה את זה כמחזה ימני, אלא אוניברסלי. שזה קשור להתנתקות אבל לא לוקח צד, אבל רוב הבמאים המנוסים פסלו אותו בלי לקרוא לעומק. זה היה תהליך מאוד מתסכל שכמעט גנז את ההצגה”.
 

רק כשהמחזה היה מועמד לפסטיבל “תיאטרונטו”, וחלוצי הייתה חייבת במאי, היא פנתה בייאושה לאופל לוי, סטודנטית לבימוי. “הפעם לא אמרתי לה על מה המחזה, כדי שלפחות תקרא אותו. זה עבד כי היא התחברה לטקסט”, מחייכת חלוצי. “עשינו כמה אודישנים עד שבחרנו בשחקנית מזי מזוז, שגם עשתה את האודישן בלי לשמוע את המילה ‘התנתקות’. יחד העלינו את ההצגה. אומנם לא בתיאטרון הממוסד כמו שרצינו, אבל לשם אנחנו שואפות, כי לדעתנו זה סיפור שצריך להיות מסופר, בעיקר לציבור החילוני”.
 

“רובם אמרו שהם לא מזדהים עם הדעה הפוליטית הזאת, ושזה לא חומר שהם נוהגים לעבוד איתו. אבל מבחינתי זה סיפור אישי על עקירה, אובדן ובית. אנשים אוהבים להתבצר באזור הנוח שלהם, אבל כאמן זה לא הגיוני לא לתת ביטוי לדעות שונות משלך. כיוצרת אני מאמינה שכדאי שתהיה נאמן לעצמך, אבל תהיה פתוח לשמוע עוד קולות ולהתעניין גם בדברים שאתה פחות מכיר”. 
 

הכל התחיל לפני כשנתיים, כשחלוצי (25) עבדה כמתורגמנית לשפת הסימנים בסדנת תיאטרון, שם הכירה את יעל הרמתי, סופרת דתייה, מתנחלת ואחת הפעילות הבולטות בתקופת ההתנתקות. “בהתנתקות הייתי רק בת 15”, היא מעידה. “הנושא עבר לידי בלי שגיבשתי דעה בעניין”. 
 

הרמתי ביקשה ממנה לעבד את מה שכתבה באותה תקופה למונולוג, והמונולוג צמח למונודרמה העוסקת בקונפליקט הפנימי של אישה, בת להורים גרושים, שביתה ונישואיה חווים טלטלה בעקבות עקירת היישוב שלה. שאר הדמויות במחזה נוכחות רק בתגובותיה של הדמות היחידה על הבמה, שנעה בין הדרישה להמשיך קדימה ולשרוד לבין שקיעה הזייתית בזיכרונות, עד התנתקותה ממשפחתה ולעתים מהמציאות.

תמר חלוצי. צילום: נעמה לייטנר
 

“אחד הדברים שהיו לי קשים לגילוי במהלך העבודה על ההצגה זו העובדה שרבים מאנשי הגוש ואנשים דתיים שליוו אותם הרגישו בדידות עצומה. הסיפור שלהם לא חצה את קו אשקלון, כאילו הם נתקלו בקיר אדישות מהחברה החילונית”, מספרת הבמאית אופל לוי, חילונית ותל אביבית. “אני הייתי חלק מהאדישות. אין זה מעיד לגבי הדעות שלי על ההתנתקות, אבל אני חושבת שחוויית הקהילה היא חשובה וזה מה שאנחנו מנסות לעשות בהצגה: לנסות לחיות ביחד, להכיר ולתמוך אלו באלו".
 

“לא היה ביטוי לכאב של המתנחלים”, ממשיכה חלוצי. “עם כל הוויכוח על הכיבוש שכחו להתעסק ברגשותיהם, וזה רק מעצים את הטראומה עבורם. עם כל הפיגועים שקרו מאז, ובעיקר אחרי צוק איתן, אנשים כבר לא תמימי דעים בעניין וגם אני”. 
 

“אני מאמינה בשמאל ובדעה הרווחת שאומרת שאותם תושבים לא היו אמורים להימצא שם מלכתחילה. אבל אלו אנשים שהממשלה עודדה אותם להתיישב שם ואז שינתה את דעתה. ברמת ההזדהות עם הסיפור האישי, הטראומה בלתי נתפסת והיא צריכה לקבל ביטוי גם בעולם האמנות. באופן אישי זה חידד לי את התפיסה שלאף אחד אין ערובה לשום דבר. זה גרם לי להבין כמה קטנים אנחנו במערכת הזאת”. 
 

“המחשבה שבגלל זה נהפוך לשנואות התיאטרון מפחידה אותי מאוד. יש לי הרגשה שאולי באיזשהו מקום אני מכשילה את עצמי, כי התדמית הציבורית של ההתנתקות בעייתית. זה נושא נורא נפיץ ועדיין חי. אני חוששת ששמאלנים ישנאו אותי וחבל. הסובבים אותי לא מבינים מה הקשר שלי לזה. הרי קל לחשוב שאם יש לי ביקורת על השמאל זה אומר שאני נגדם. רציתי שלמחזה יהיה בית ופניתי למנהלים של התיאטראות, אבל הם לא הגיעו להצגה". 
 

“ההתנתקות באה לידי ביטוי במחזה ברקע של הדמות, והדרמה היא התהליך שהדמות עוברת. אנחנו לא נוקטים עמדה. מצד שני מההצגות שעלו עד כה למדתי שאנשים מגיעים לסיפור עם המטען האישי שלהם ומפרשים אותו קצת שונה ממה שהתכוונתי. אבל זה חלק מהיופי בתיאטרון”. 
 

הזדהות עם האובדן 
 

חלוצי גדלה ברמת אביב ג’. הוריה התגרשו כשהייתה בת 10 והיא מעידה שלא התחברה עם ילדי כיתתה. “היה לי קשה לגדול בסביבה המנוכרת הזאת”, היא מספרת. “הרגשתי שהכל סובב סביב החיצוניות”. היא החליטה לא להתגייס לצבא מטעמים פציפיסטיים. במקום זה התייצבה במכינה קדם צבאית כדי ללמוד יותר על היהדות כתרבות. “אני מרגישה שאני ורבים מבני גילי חווים משבר של העולם החילוני”, היא מעידה. “לי באופן אישי אף פעם לא הייתה תחושה של בית ולא הכרתי קהילה כמו שהייתה בגוש קטיף וספק אם תהיה לי, כי לא בניתי את החיים כך. הקשר שלי לישראל ולקרקע מוטל בספק. הוא מורכב מאכזבות לגבי האופן שבו המדינה מתנהלת, מכך שאין במי לבחור. בעולם שלנו המוניטין הוא חזות הכול, וההרגשה הכללית היא שהכל יכול להתערער ברגע בגלל החלטה של מישהו אחר”.
 

“יש לי חיבור לנושא ברמה של אובדן הבית. הגירושים של הורי היו מכוערים ויש משהו דומה בין הטלטלה שאני עברתי בגירושים להזדהות שלי עם תחושת הגירוש והאין־בית של הדמות הראשית. השאלה היא איך ממשיכים. למרות שהסיפור בהצגה דמיוני, הוא מורכב מסיפור שקרה להרבה אנשים ומדבר על האופן שבו אפשר להתמודד עם משבר כזה שיכול לקרות לכולנו”. 
 

ההצגה הבאה תתקיים  ב־17.9.15 ב־20:00 בתיאטרון הפתוח, מנחם בגין 98, תל אביב. מחיר כרטיס: 50 שקל. כרטיסים  בטלפון 053-7206392. פרטים נוספים בדף הפייסבוק של "עת לטעת"