יחד כל הדרך: תיאטרון צוותא חוגג 60 שנות קיום

בין החוגגים יהיו גם השחקן, הבמאי והמוזיקאי ישראל גוריון והשחקן אריה מוסקונה, שמתקשים להאמין כמה הזמן עובר מהר. “הזמן רץ”, אומר גוריון. “אני זוכר את צוותא עוד כשזה היה ברחוב מאפו 11. שיחקתי באיזו הצגה שכתב ישראל אלירז, ואני זוכר שעשינו חלק א’ וחלק ב’, ואחר כך צוותא עבר לאבן גבירול, וגם שם עשיתי הרבה דברים. עשינו ערב לסשה ארגוב עם האופרה, וגם הערב הראשון של ‘הדודאים’ היה בצוותא. צוותא זה דבר מאוד חשוב. זה מקום עם כל מיני אפשרויות. שיחקתי שם בהצגה ‘רואים ת’סוף’, ויפה שהם לקחו את זה והעלו את זה. הם לא לוקחים רק דברים מסחריים, אלא גם עם מסר. בשבילי צוותא זה סוג של בית”.

“צוותא הפך למרכז של קומיקאים וסטנד־אפ”, אומר מצדו מוסקונה. “אני לא חושב שיש כיום עוד מקום כמו צוותא, שהתחיל כמקום ניסיוני ועדיין עומד על רגליו. צוותא לא מוותר”.

שינוי בתפיסה

תיאטרון צוותא הוקם רשמית תחת שם זה ב־1956 בידי כמה אנשי רוח באותה תקופה, ובראשם המשורר אברהם שלונסקי ופעילים פוליטיים של השומר הצעיר. לולה לוקסנבורג, שנודעה כ"אמא" של צוותא והלכה לעולמה ב־2012, הייתה גם היא ממי שליוו את המקום מראשיתו. בעשור הראשון של קיומו, בין השנים 1946 ו־1956, המקום נקרא "המרכז לתרבות מתקדמת".

ה"אמא" של צוותא. לולה לוקסנבורג. צילום: ראובן קסטרו

תיאטרון צוותא נחנך ב־3 ביוני 1955 במקום מושבו דאז: רחוב דיזנגוף 214 בתל אביב. האירוע הראשון שהתקיים במקום היה מחווה ללאה גולדברג והכרזה על פרס שלונסקי לספרות יפה. בהמשך הוגדרו מטרותיו: "פיתוח ועידוד של מפעלים אמנותיים, ספרותיים, חינוכיים, תרבותיים, חברתיים ומדעיים, ברוח הציונות החלוצית וערכי תנועת העבודה בישראל ובעולם; הקמה והחזקה של מועדון אשר ישמש בית ועד לאמנים, סופרים, עיתונאים, אנשי רוח ומדע, מבין אזרחי ישראל, יהודים וערבים; הפצת ערכי תרבות ואמנות יהודיים וסוציאליסטיים בין אזרחי ישראל, ובייחוד בין השכבות העמלות ואנשי האינטליגנציה העובדת בעיר, בכפר ובהתיישבות העובדת".

התוכנית הלא סדירה, הקהל המצומצם והמקום הצפוף המשיכו להיות מתכונת הפעילות גם בתחילת שנות ה־60, עד שסביב בחירות 1962 חל שינוי 

בתפיסת אנשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם את המרכז התרבותי הנידח. במסגרת השינוי התיאטרון עבר לרחוב מאפו 11, והופעל מדי ערב. התכנים חודשו ועודכנו וכללו מוזיקה, תיאטרון, שירה בציבור, ערבי סאטירה ואף "קברט פוליטי", שבו למעשה התארחו פוליטיקאים. את השינוי האמנותי הוביל שמואל פירסטנברג, שנקרא בפי כל "פיסקה".

ב־1972, לאחר שצבר פופולריות, עבר צוותא למשכנו ברחוב אבן גבירול 30. כמנהל המועדון התמנה ניסים ציון מקיבוץ רשפים. ציון ניהל את המקום עד שנפטר ממחלת הסרטן ב־1994. אחריו ניהל את צוותא משה טנא מקיבוץ גת. כיום מנהל את המקום חיימון גולדברג.

“אני זוכר שהיו שם מלחמות“, נזכר גוריון. “זה התחיל כמשהו פוליטי. אהבתי מאוד את ‘פיסקה’ וגם את ציון. שניהם היו נהדרים, חמים מאוד”.

בחגיגות ה־60 לצוותא צפוי מוסקונה להעלות מונולוג אלמותי מאופרת הרוק המיתולוגית “מאמי”, שעלתה לראשונה על במת צוותא ב־1986 ועסקה בנושאים פוליטיים אקטואליים כגון כיבוש השטחים והמיליטריזם הישראלי. “בצוותא השתתפתי בשני מופעים שייזכרו לי עד סוף ימי”, אומר מוסקונה. “’מאמי’ ו’פרפר בתוך אגרוף’ עם ישראל פוליאקוב וגאולה נוני, שניהם כבר לא בחיים. ב’מאמי’, שציון לקח על עצמו, הלל מיטלפונקט כתב משהו מאוד חזק, מר ופוליטי. האופרה ייצגה דברים משני הצדדים: מצד אחד את הימין ומצד שני את השמאל, כך שהיא הייתה מאוזנת, אבל לקהל היה קשה מאוד לקבל את זה”.

מזי כהן ב"מאמי". צילום: ישי ליזר

במה זה התבטא?

“שרנו כמה שירים לדוגמה בסינרמה, כשאהוד בנאי ומזי כהן היו בתחילת דרכם, ואנשים באו אלי ואמרו לי: ‘איך אתה מצטרף לאמירות זולות כאלה?’ גם התקשורת התנגדה, כי לא היו טקסטים שאפשר היה להשמיע ברדיו. מיטלפונקט היה אוסף אנשים מהרחוב כדי שיהיה קהל. בהתחלה זה לא הלך, ואחרי כמה הצגות הורדנו את האופרה. ואז כשההצגה ירדה, קמה מהומה גדולה וציון החליט להחזיר אותה לניסיון. השאר היסטוריה: האופרה רצה 350 פעמים, ואנשים שהיו מגיעים היו מתחננים לקנות כרטיס”.

“מאמי” עדיין רלוונטית?

“לדעתי הראייה לא השתנתה, כי כשעשיתי את זה אחרי 20 שנה, ב־2002, עם אורית שחף מהיהודים בהבימה, זה גם היה שלאגר לא קטן, ואני יודע שגם עכשיו מעלים את זה באיזה בית ספר לדרמה. עד היום עוצרים אותי ברחוב ושואלים אותי: ‘מה עם ‘מאמי’?’ אז אני לא יודע אם 

השתנה משהו. זה נכון גם לגבי ההצגה ‘פרפר בתוך אגרוף’, הצגה אנטי־מלחמתית. זה סוג ההצגות שצוותא היה עושה”.

פורקן באמנות

בשנים האחרונות נאבק תיאטרון צוותא בקשיים כלכליים שאיימו על קיומו, בין היתר בשל התחרות מול התיאטראות האחרים. “זה לא קל”, אומר גוריון, “אבל התיאטראות הרפרטואריים לא יכולים לעשות את הדברים הקטנים שצוותא עושה, אפילו את ערבי הסטנד־אפ וערבי השירה. יש מקום לכולם”.

“צוותא לא כל כך מביא שחקנים שהם סלבס, מה שנקרא”, אומר מוסקונה על המאבק שמנהל התיאטרון על הישרדותו. “התיאטראות לוקחים בדרך כלל סלבס כדי שיביאו יותר קהל, והשחקנים האלה מראש לא יבואו לעבוד בצוותא”.

“תרבות זה הכרח”, טוען גוריון באשר למצבה של התרבות ועתידה. “אם לא הייתה תרבות, היה ג’ונגל. אבל התרבות שלנו קצת בסכנה. ובכל זאת אנשים רעבים וצמאים לזה. בתרבות אתה מעביר כל מיני מחשבות וחרדות. אם אין אמנות - אין פורקן”.

כאמן אתה חושש למצבך הכלכלי?

“כשאתה לא עובד אתה חושש, וכשאתה עובד אתה מרגיש לעולם חוסן. לא רוצה לחשוב על הדברים האלה. אבל אם יהיו לי קשיים כלכליים אהיה בפאניקה”.

כמו אמנים מסביבך שהגיעו לפת לחם?

“אני מכיר את המקרים האלה, וזה מצער אותי. פה אני מאשים את המדינה. באירופה יש תקציב מיוחד לתמיכה באמנים. יש הרבה אמנים שתרמו הרבה למדינה, והיום חיים במצוקה”.