"הייתי נכנסת בשערים ביראת כבוד": דורנר חוזרת לאוניברסיטה

בשערי האוניברסיטה נכנסה דורנר, 81, לאחר שירותה הצבאי, שבמהלכו למדה לימודי ערב בבית הספר הגבוה לכלכלה ומשפטים בתל אביב. "הייתי צעירה מכיתתי והתגייסתי לצבא בגיל 17", היא מספרת. "הצבא היה נחמד. הייתי קצינה במודיעין ואמרו שאוכל לנהל את ספריית המודיעין, אבל שאלתי את עצמי מה אעשה אחר הצהריים. החלום שלי היה להיות דיפלומטית ולהשתתף בקורס צוערים, כך חלמתי כילדה. אבל צריך היה ללמוד משהו. בבית ספר לכלכלה ומשפט, שם התנהלו לימודי ערב מהשעה חמש, אפשר היה ללמוד אחרי הצבא. הבחירה הייתה בין כלכלה או משפטים".

"חשבתי שכלכלה כוללת נוסחאות מתמטיות, ואני הומניסטית. לכן פניתי למשפטים והתאהבתי במקצוע. כי משפטים זה הכל, לאו דווקא עריכת דין. זו סוציולוגיה, זו ספרות, זו היכולת להעמיד דברים על מכונם. משפטים הוא מקצוע מרתק, ועד היום אני מרותקת ממנו". 
 

לאחר סיום שירותה הצבאי החליטה דורנר להמשיך בלימודי המשפטים באוניברסיטה העברית, היחידה שפעלה באותם ימים במדינה הצעירה. "שואלים מדוע כל שופטי העליון הם בוגרי האוניברסיטה העברית, הרי לא היה מוסד אקדמי אחר", היא מחייכת. 
 

השנה הייתה 53', ומוסדות האוניברסיטה, שנותקה מביתה בהר הצופים, היו מפוזרים ברחבי ירושלים. מי שרצה להירשם נאלץ להגיע לבניין המזכירות ששכן ברחוב ממילא, שם הלגיונר התורן היה יורה על עוברי האורח. "עליתי בדחילו ורחימו לירושלים, ועשיתי את דרכי למזכירות כשמעל ראשי נורו יריות", היא משחזרת. "כיום כדי להתקבל צריך פסיכומטרי, אבל אני רק הראיתי לאדון יעקב רבינוביץ' את פנקס הציונים שלי, והוא הביט בו ואמר שאת המבחנים של השנה הראשונה אעשה כבר באוניברסיטה". 
 

דורנר בת ה־20 הצטרפה למחזור הלימודים הרביעי שהתקיים באחד מאגפי מנזר רטיסבון, שהיה ממוקם בסמוך לשכונת רחביה, ורק ב־59' עבר למבנה הקבע בגבעת רם. "חלק ניכר מהתלמידים היו מבוגרים מאיתנו, בוגרי מלחמת השחרור", היא מספרת. "ומתוך שמונה הנשים שהחלו את הלימודים, רק אני ועוד אחת הפכנו לעורכות דין, השאר נשרו בדרך". 
 

המחסור במרצים גרם להנהלת הפקולטה לגייס לשורותיה כמרצים אחדים מבין שופטי בית העליון דאז. בין הפרופסורים שהקימו את הפקולטה ועיצבו את דמותה ניתן למנות את גד טדסקי, נתן פיינברג, שהיה הדיקן הראשון, ושלו גינוסר. "עם כל הכבוד לפרופסורים של היום, שהם ידענים וממלאים תפקידים חשובים, אלו היו אנשים אירופים, בעלי גינונים אחרים ותרבות רנסנסית, שידעו יוונית", אומרת דורנר. "הם לימדו בצורה שמרנית: היו קוראים מהכתוב, והתלמידים הטובים היו רושמים. היינו לומדים לפי רשימות שהתלמידים הטובים היו משכפלים. לימים קראנו לכך 'מפעל השכפול'".

"האווירה הייתה מרגשת, והייתי סטודנטית גאה שנכנסה ביראת כבוד בין שערי האוניברסיטה, אבל לא הייתי תלמידה חרוצה, מאחר שבאותה תקופה לא היה לי כסף ונאלצתי לעבוד. לכן הציונים היו בהתאם למי שלומד בצורה לא מי יודע מה. היו מרצים שלא זכרו אותי מאחר שלא הגעתי לשיעורים שלהם. לא הייתה לי ברירה, הייתי צריכה לפרנס משפחה. נשארתי להתגורר בתל אביב והייתי עולה לירושלים פעם בשבוע, אז הייתי ישנה אצל חברים, על מזרן שהונח על הרצפה. כשחסכתי סכום כסף מסוים ניסיתי את ירושלים והתגוררתי שם במשך שנה אחת, אבל לצערי לא מצאתי עבודה". 

עם סיום הלימודים פנתה דורנר להתמחות - לא אצל עורך דין ששילם פרוטות, כדבריה, אלא במשטרה. "באותם ימים הייתה אפשרות לסיים את האוניברסיטה ללא קבלת תואר שני", היא אומרת. "אבל במשטרה הבטיחו שאם אסיים את התואר, שהיה כרוך בהגשת עבודה, אקבל תוספת של 20 לירות למשכורת. התרגשתי מהצעתם ופניתי לשופט שמעון אגרנט, שהיה שופט למשפט פלילי. הייתי מגיעה אל ביתו לקבלת הדרכה, ובעזרתו כתבתי עבודה שקיבלתי עליה 'טוב מאוד'. העבודה הזאת העלתה לי את הממוצע בצורה רצינית". 

"בנימין אקצין, שהיה מורה למשפט בינלאומי, ויצחק הנס־קלינגהופר, שהניח את היסודות למשפט החוקתי. וכמובן אגרנט, שריתק אותי גם כשלימד משפט פלילי. הלימוד שלו נתן לי בסיס לגישה נכונה למשפט של צדק". 

אחרי שסיימה את ההתמחות במשטרה עברה דורנר לפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסנגורית הצבאית הראשית. עם פרישתה מהצבא, בדרגת סגן אלוף, מונתה לתפקיד שופטת בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ואחר כך עברה לירושלים. בשנת 93' הפכה לשופטת בבית המשפט העליון והייתה מהבולטות שכיהנו בתפקיד. היא הובילה קו ליברלי ותמכה בזכויות נשים וגייז ובחופש הביטוי. 

"הביטוי 'זכויות אדם' הגיע בשלב מאוחר יותר בלימודים. כיום אנחנו מלמדים את הסטודנטים הצעירים – שלמדו בתיכון אזרחות, אם כי לא כמו שצריך - על משפט חוקתי, אבל אצלנו הלימודים נסבו בעיקר סביב דיני נזיקין. במהלך השנים נושאי הלימוד השתנו וגם השיטה: בעבר הייתה קבוצת סטודנטים צעירים שהתקוממו נגד שיטת הלימוד וביקשו ללמוד בדיאלוג, בשיטה האמריקאית, ולא דרך הרצאה כתובה. ואכן, כיום אנחנו משתפים את הסטודנטים, יש דיאלוג, וכדי להצליח יש צורך להשתתף בהרצאות ולא רק לשנן את הכתוב".