שובה של הגרמושקה: האקורדיון חוזר בגדול בפסטיבל אבו גוש

מי שמיהרו להספיד את האקורדיון, שהיה בעבר הכלי הפופולרי ביותר בארץ בהרקדות העממיות ובערבי השירה בציבור, כנראה ייאלצו לאכול את הכובע.

"העלייה מרוסיה, שהביאה ארצה הרבה אקורדיוניסטים מעולים, הכניסה קצת חמצן לעניין," אומר האקורדיוניסט הנפלא עוזי רוזנבלט, שמשתתף ב'פסטיבל האקורדיון' (1.10), שיהיה מעין דייר-משנה בתוך 'פסטיבל אבו-גוש ה-48'. בין הנגנים המוכרים יהיו ויטלי פודולסקי, משה בן-עמי, ג'קי סביליה ואחרים.
 

רוזנבלט (51) מעיד שכאשר התחיל לנגן בכלי "לא היה לי מודל לחיקוי. בילדותי בבת-ים, רבים בסביבה שלי ניגנו בכלים שונים, ואז באתי להורי ואמרתי שגם אני רוצה לנגן במשהו. זה לא הלך מהר ולא עזר לי שנדנדתי. רק כעבור חצי שנה אבי התייצב פתאום מולי עם אקורדיון עטוף בניילון, שאותו מצא זרוק בבוידעם. מתברר שאחיה של אמי שלי למד לנגן בו בצעירותו."
 

הקשר של רוזנבלט לכלי היה מיידי. "זאת הייתה התאהבות. האקורדיון, שאינו אלא שילוב של הרבה מפוחיות, הוא כלי שלמעשה מהווה תזמורת שלמה. האקורדיון נותן הן את המנגינה והן את הליווי, גם משמיע את הבסים, את האקורדים, את ההרמוניה ואת הקצב, כשבנוסף לכל הוא כלי 'חם'. איך אומר אחד המורים שלי, נגן האקורדיון אמיל אייבינדר - 'זה הכלי היחיד שיושב על הלב וגם פותח לבבות לאחרים."
 

"בהתחלה ניגנתי באקורדיון קל יחסית, של 80 בסים, שמשקלו כשישה-שבעה קילו. כשעברתי לאקורדיון של 120 בסים, התחלתי לסחוב אקורדיון במשקל כפול. במשך תקופה הייתי מנגן בו בעמידה עד שהגב התחיל לצעוק ועברתי לישיבה על כיסא-בר, שמאפשר לי להיראות כאילו שאני מנגן בעמידה. אבל שום קושי לא יתחרה בעצם ההנאה מהנגינה, שגורמת לי להיות מאושר". 
 

"אבי אולי חשב שהתשוקה שלי לנגינה תעבור מהר." אומר רוזנבלט,  "הוא הביא לי איזה מורה שהיה איתו בצבא, אבל לא הייתי זקוק לו. כל שיר ששמעתי ברדיו, ניגנתי אותו. מהר מאוד נודע בעיר על הילד המנגן והזמינו אותי עם האקורדיון לכל מיני בתי-ספר ובתי-תלמיד, וגם קראו לי ללוות להקות מחול. כך התחלתי כנער בקריירה מבלי להרגיש שהיא כבר רצה". 
 

בצבא שירת כ...שרב"ץ - מארגן שירה בציבור. "נתנו לי אקורדיון אדום עם האות צ' מאחור וגם מקרן שיקופיות." רוזנבלט, תלמידו של המלחין יוסי ספיבק, התרוצץ עם האקורדיון ברחבי הארץ, והגיע עם הכלי עד להרי השוף במהלך מלחמת לבנון. 
 

רוזנבלט מתמרן בין לא מעט מופעים. לצד ליווי זמרים, או מנחי שירה בציבור דוגמת גבי ברלין וגילה חסיד, ובעצם כמעט כל מי שנמצא בתחום, הוא חזר לנעוריו ומארגן בעצמו ערבי שירה בציבור. "לעומת כל המארגנים האחרים, אני היחיד שעושה שירה בציבור בלי לדעת לשיר. כאן האקורדיון שר במקומי..."

חלק מהמופעים, כולל זה בפסטיבל באבו-גוש, מקיים רוזנבלט עם נגן האקורדיון הוותיק איתן שפירא, מי שהיה שנים רבות נגן כלי-הקשה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. "בנעוריי חשבתי שאני נגן האקורדיון הטוב ביותר עד ששמעתי את איתן," אומר בצניעות רוזנבלט, שהוא בעצמו וירטואוז לא קטן. "ההאזנה לו גרמה לי 'שוק' והמריצה אותי להתאמן ביתר שאת". 
 

"בפסטיבל שלנו, שנועד להציג את הפנים השונות של האקורדיון, נתמרן בין מגוון סגנונות, ממוזיקה קלאסית עד מוזיקה עממית, כולל בלקנית, צוענית, אירית, צרפתית, מחרוזת ישראלית ואפילו טיפה ג'ז".

"זאת 'נדוניה', שאיתן הביא מהפילהרמונית, כשביצירה יש תפקיד מובהק של אקורדיון. לאחר שביצע שם רבות את היצירה, הציע שנביא גרסה משלנו, שבה אנגן את תפקיד התזמורת בעוד שהוא ימשיך בתפקיד האקורדיון". 

"בשירות הצבאי הכרתי על הבמה את אשתי, צאלה, שהיא פסנתרנית, המתרכזת בהוראת נגינה. שלושת הילדים שלנו ניסו לנגן והפסיקו. די להם במה שהם שומעים מאיתנו..."