רקוויאם ותקווה: אחת מלהקות הבלט הטובות באירופה מגיעה לישראל

במסגרת חגיגות היובל ליחסים הדיפלומטיים ישראל-גרמניה, מגיעה לארץ אחת מלהקות המחול הבולטות של גרמניה, 'בלט דיסלדורף', עם יצירתו של הכוריאוגרף השוויצרי מרטין שלפפר למוזיקה של ה’רקויאם הגרמני’, מאת ברהמס. 

הלהקה נחשבת לאחת מהטובות בלהקות הבלט באירופה, ופאנל המבקרים של Dance Magazine, העניק לה את תואר “להקת המחול הטובה ביותר” לשנת 2015. לדברי שלפפר, “אנחנו הלהקה היחידה בעולם שלקחה על עצמה להעלות לבמה את היצירה האלמותית הזאת של ברהמס".
 

היצירה, שהיא בת שבעה פרקים, נכתבה והולחנה במשך תשע שנים ועוסקת בשני אירועים טראגיים בחייו של ברהמס: מותו של ידידו הקרוב רוברט שומאן בשנת 1856 ומותה של אמו בשנת 1865. בניגוד לליטורגיקה המקובלת של הרקוויאם הלטיני, ברהמס הקדיש את יצירתו לחיים, והשתמש ברקוויאם הגרמני בטקסטים, שמביעים תקווה ונחמה עבור מי שאיבדו אדם קרוב.

המחול נפתח עם תמונה בה 40 רקדנים ניצבים על הבמה יחפים. הבחירה הזאת של הכוריאוגרף יוצרת תחושה של טקס פולחני, הרקדנים נראים פגיעים ואנושיים. נעל הפוינט מופיעה ביצירה רק פעם, אחת וגם אז הרקדנית עולה בגפה לבמה כאשר רגל אחת חשופה ועל רגלה השנייה נעולה, תמונה המשדרת מלנכוליות, תחושה של נטישה וחוסר איזון. בהמשך הרקדנים עולים לבמה ונזרקים קדימה ואחורה, מתמוטטים בגופם, זוחלים על הרצפה, נאבקים לעמוד ונופלים שוב בהזיות רעד. 

שלפפר לא חושב שיש היבטים פוליטיים לביקור הלהקה בישראל, “אבל ברור שחשוב ששתי המדינות, ישראל וגרמניה, ימשיכו להעשיר זו את תרבותה של זו, להתקרב זו לזו וכך הלאה." הוא אומר ומייד מוסיף "חוץ מזה יהיה פשוט נפלא לבקר בתל אביב שהיא עיר כל כך מודרנית, קוסמופוליטית וליברלית. בלהקת המחול שלנו רוקדים רקדנים מלמעלה מעשרים מדינות ברחבי העולם. אני חושב תמיד שלהקות מחול מהוות דוגמה אולטימטיבית ליכולת של אמנות לגשר על הבדלים תרבותיים ואישיים וליצור אחדות יצירתית.” שלפפר לא מאמין שתפקידה של האמנות להעביר מסרים פוליטיים. “אמנות יכולה לפעמים לעשות שינוי קצר מועד לטווח קצר אם היא מעוררת דיון או הד משמעותיים. מבחינה פוליטית זה יכול להיות מאוד ראוי. מבחינה אמנותית אני בדרך כלל לא מתלהב מכאלה סוגי אמנות אבל אני יכול בהחלט לכבד אותם.” הוא ממשיך.

“אני משתדל דווקא להתרחק ממילים כמו חזון או תפיסה כללית ולהיצמד בכל יצירה לחזון הספציפי שמתבקש ועולה מאותה היצירה.” הוא ממשיך, “אני משתדל לנקות כל שיקול זר ושומר על השאיפה פשוט ליצור מופע בלט מצוין, ולהצליח להעביר את הרגשות ואת מה שאני מדמיין מהלב שלי והמוח שלי אל המציאות, אל הסטודיו ואל הרקדנים והקהל. אם אני מצליח להשפיע, או להוות השראה עבור אנשים שאני עובד איתם, אז מבחינתי זה כבר ניצחון גדול". 

למרות ההסתייגויות שלו, שלפפר בכל זאת מאמין בכוחה של היצירה לקרב בין בני האדם: “המחול יכול להיות נפלא בתקופה שבה אנחנו חיים. יש לנו את כל היכולות והאפשרויות. אפילו המגבלה הבסיסית של המחול, כלומר העובדה שהוא זמני, עבודה מתחילה ונגמרת, הוא גם היתרון הגדול ביותר שבו כי התנועה רגע איתנו ורגע נשארת רק במוחנו וליבנו. וזה גם הדבר החשוב ביותר עבורנו להשאיר בישראל אחרי ההופעה שלנו. את ההבנה והידיעה שבבסיס, כולנו שווים וקרובים לזה לזה. כולנו אותו הדבר.”