אנסמבל ציפורלה מגשים בימים אלה את המעבר מההגדרה "הרכב ישראלי" ל"הרכב בינלאומי". מרתון הופעות בן חודשיים בניו יורק אמור, לפי התוכניות, להכשיר אותו למשימה ולפתוח בפניו דלתות ובמות בכל העולם. כיתת הסטודנטים שיצאה מהסטודיו למשחק “ניסן נתיב" הפכה כעבור עשר שנים למפעל שמבקש לייצא לחו"ל את ההומור הישראלי. 

הם לא מיצו את ישראל, מבחינתם אמריקה היא בדיוק כמו חולון, הם פשוט מבקשים לפרוץ לשווקים חדשים. לא מכחישים שמאחורי חלון הראווה שמגלגל מצחוק שוכן לו מפעל שמטרתו לגלגל כסף. אבל הם הפועלים באותו מפעל. כשהם לא מופיעים, הם מתאמנים, עושים חזרות ויושבים לפגישות עבודה. תשכחו מחיי זוהר. הם המפיקים והם גם אלה שמחלקים את הפליירים שמקדמים את העשייה שלהם. 

חברי ציפורלה מגבשים מערכונים גדולים מרגעים קטנים שהם לוכדים בישראליות. כך הם צברו בארץ קהל מעריצים שהולך אחריהם בדבקות מבמה לבמה. מניו יורק הם מספרים איך הם מוכרים את הסחורה שלהם לזרים, איך הם מצליחים לסבול זה את זה כל כך הרבה זמן, איך מקבלים החלטות עם כל כך הרבה דעות ואגו, ואיך כנגד הטבע הם לא מתפרקים אלא רק ממריאים.


"כל יום בניו יורק הוא אינטנסיבי, מלא תהפוכות", מתארת דאנה איבגי, חברת ההרכב, את החלום האמריקאי. "56 הופעות בשמונה שבועות. הימים מאוד ארוכים, מסתיימים מאוחר בלילה. לראות אפרו־אמריקאים, סינים, הודים ורוסים יושבים באולם בכל ערב זה משהו חזק מאוד. לפני כמה ימים בחור מעיראק פרסם סטטוס מאוד מפרגן על המופע, על החוויה לראות ישראלים באופן כל כך שונה ממה שהכיר. מרגש לגלות את הכוח של האמנות, מה היא יכולה לעשות לאנשים. לנסוע בסאבווי עם כל כך הרבה אנשים, ומישהו עוצר אותנו ואומר שהיה במופע לפני כמה ימים. כל זה יכול להתרחש ביום אחד. עכשיו תכפילי את זה ב־60 יום, ובניו יורק".  

למה דווקא ארצות הברית? "כשרצינו להתפתח שאלנו את עצמנו מה יהיה הכי נכון לעשות", מסבירה לוטוס אתרוג, חברה נוספת בציפורלה. "נזכרנו שניסן נתיב, המורה שלנו, אמר לנו שאם אנחנו רוצים להצליח, צריך לבוא בדלת הראשית. ניו יורק היא הדלת הראשית. אנחנו מאמינים שההצלחה כאן תוביל אותנו להגשמת החזון - מותג תיאטרון בינלאומי". 

ואפרת אביב מסבירה כי "זה מתבקש שנרצה להגיע לכמה שיותר לבבות. ציפורלה זה העסק שלנו, וחשובה לנו ההתרחבות הכלכלית. אין דבר מדהים יותר מלעבוד ולהשתכר בכבוד ממה שאוהבים".

כיתה אחת

עוד הרבה לפני חתונת העשור, הייתה ההיכרות. תומר נהיר פטלוק מסביר איך ואיפה הכל התחיל: "כולנו נבחרנו להיות בכיתה אחת אצל ניסן נתיב. הבחירה שלו בנו היא הרגע הגורלי שהוביל למעשה לכל. החינוך, האני מאמין של ניסן וצוות המורים הם שהובילו אותנו להאמין בכוחה של עבודה משותפת, יצירה עצמאית ותחושה שאנחנו יכולים. אהבנו ליזום פרויקטים ולעבוד יחד. בסיום הלימודים קיימנו ערב שהורכב ממספר קטעים שיצרנו. התגובות היו כל כך טובות שהתחלנו לחשוב איך ממשיכים הלאה. לא כל חברי הכיתה היו מעוניינים להמשיך. אנחנו העברנו לעצמנו סדנאות לבחירת שם, לבחירת ערכים, לבחירת הקטעים - ויצאנו לדרך".

ותחילת הדרך לא הייתה קלה. העולם שהתגלה מחוץ לחממת לימודי המשחק לא ערך להם קבלת פנים חמה. לוטוס אתרוג: “ציפורלה נוסד כדי לבנות לחברים שבו בית ליצירה וכדי שהם יוכלו להציג אותו בפני אנשים אחרים. בסיום הלימודים ראינו שהמציאות שאליה אנחנו יוצאים היא לא כזו סקסית, נקרא לזה ככה. החלטנו ליצור לעצמנו מקום שיהיה לנו חשק להיות בו. בסופו של דבר, שחקן מעוניין לבטא את עצמו. רצינו גם לאפשר לקהל לחוות חוויית תיאטרון חדשה". 

במקביל, הם היו צריכים לגבש דעה אחת, החלטה אחת. מנגנון לקבלת החלטות. לא פעם החברים באנסמבל חשבו בדיוק ההפך זה מזה. לקח להם זמן עד שגיבשו דפוסי עבודה שהיו לשביעות רצון כולם, פחות או יותר.


חברי אנסמבל ציפורלה. צילום: מיכאל טופיול

"כשהרכבנו את המופע הראשון שלנו, 'עקיצה טבעית', עמדנו מול המון חומרים", משחזרת אפרת אביב. "היינו צריכים להחליט מה ייכנס ומה לא. חווינו קושי גדול לאזן בין הטעמים של כל אחד. המופעים שלנו מורכבים מהמון ז'אנרים, וכמובן אנחנו הרבה יוצרים. מה שברור לגמרי למישהו אחד, נראה טעות גמורה למישהו אחר. עם הזמן למדנו שזה הכוח שלנו. אנשים שונים כל כך, עם מקורות השראה שונים, זה בדיוק מה שהופך את היצירה שלנו למעניינת".

איך אתם מקבלים בסוף החלטות?
"מנהלים דיון, שומעים את הדעות של כולם, ובמידת הצורך מצביעים".

לוטוס אתרוג מפרטת: "לפעמים לא מסכימים על תוכן אמנותי או על פרויקט. אנחנו תשעה אנשים, עם טעמים שונים, סגנונות שונים. למדנו באותה כיתה, אבל כל אחד בא עם הרקע שלו, ויש המון דעות. היו לנו בעבר יוזמות שרוב הקבוצה לא התחברה אליהן. מהצד של מי שמציע זו תחושה קשה, ולוקח זמן להתגבר עליה. אבל אנחנו חייבים לקחת פרויקטים שהלב של כולם שם. להרים פרויקט בציפורלה זה תהליך שלוקח זמן ומשאבים. אנחנו גם מפיקים אותו. לכן צריך לבחור טוב. לפעמים זה לוקח שנתיים עד שקובעים מהו הדבר הבא.

"אנחנו בני אדם, ועוד שחקנים שלרוב מחוברים יותר לרגשות שלהם. מלווים אחד את השני יותר מ־13 שנה, ויש גם לחץ בעבודה. אנחנו אנשים שונים מאוד בבחירות האמנותיות. יש מקרים שמישהו דורך למישהו על יבלת, אבל לרוב מדברים על זה אחר כך ומנסים לעבור שיעור קטן כדי שזה לא יהפוך לדפוס". 

עמרי דורון: “אחרי שכל אחד אומר את דעתו, בדרך כלל נוצרות שתיים או שלוש דעות כלליות. אם אחרי שכנועים והסברים לא מצליחים להגיע להחלטה משותפת, פשוט מצביעים. אנחנו מתווכחים המון, כמו בכל קבוצה. אבל כבר בתחילת הדרך הבנו שנצטרך לעבוד על התקשורת בינינו. יצרנו לשם כך סדנאות לעבודה בקבוצה. אנחנו מנסים לשמור על דיאלוג פתוח בינינו".

דאנה איבגי: "פעם היינו מצביעים המון. במהלך השנים שחררנו הרבה יותר אחד לשני ואז לא צריך להצביע על כל דבר קטן".

אפרת אביב דוחה את קיומה של תחרות סמויה, שדי מתבקשת במקום עבודה. “היצירה תהיה מאוד לא שלך, מאוד לא יצירתית, אם המחשבות ילכו קודם לכמה אנשים יצביעו עבורך", היא אומרת. "בשלבים המתקדמים יותר של בניית ההופעה אנחנו שומרים פחות או יותר על איזון בין המשתתפים. לכל אחד יש את השפה שלו, ההומור שלו. יפה לראות איך ההומור של כולנו מתערבב. בשלב מסוים כבר לא זוכרים מי המציא את הבדיחה".

קפטן חזרה

בין הבדיחות צריך גם קצת משמעת. הרי עם אנשים כאלה אפשר לצחוק יום עבודה מלא, כולל שעות נוספות. חברי ציפורלה מבינים היטב שבלי רצינות אין להם סיכוי. כך הם עבדו עד היום, כך הם מבקשים לכבוש יבשות.  

עמרי דורון: "בשגרה יש לנו שני ימי עבודה קבועים בשבוע. נפגשים, מתעדכנים, מפתחים תוכן להופעות מיוחדות או פרויקטים נוספים שאנחנו עושים. תמיד יש משהו בקנה. אנחנו גם כל הזמן לומדים. מקבלים סדנאות מבחוץ, מעבירים סדנאות אחד לשני ומתאמנים יחד. לקראת ניו יורק היו לנו למשל שיעורי אנגלית ואימוני כושר. כשעובדים על מופע חדש, אנחנו מתפנים רק אליו לתקופה של כמה חודשים ועובדים כל יום".

“אנחנו אוהבים לעשות דברים רציניים בצורה מטומטמת ודברים מטומטמים בצורה רצינית", מסבירה תמרה קליינגון. "לכן כשעושים חזרות על דברים מצחיקים אנחנו מאוד ממושמעים, אלא אם כן מישהו מספר בדיחה ממש מצחיקה, ואז אנחנו יוצאים להפסקת צחוק כדי להירגע. יש לנו אחראית לו"ז, שהיא חברה בהרכב. היא דואגת להכניס לתוכו את צורכי הקבוצה. יש גם 'קפטן חזרה'. בכל חזרה יש תורן שדואג שנעמוד בלו"ז ומפקס אותנו. אנחנו מאוד נהנים לעבוד יחד ולכן נמצאים במצב רוח מרומם ברוב הזמן".

"אהבה היא מרכיב מרכזי שמאפשר לנו להיות יחד", אומר גל פרידמן, המבוגר האחראי באנסמבל. "אנחנו חברים טובים, שזו זכות גדולה בעבודה. אגב, את כל העניינים של סיפורי אהבה זוגיים מיצינו עד תום בשלוש שנות הלימודים בניסן נתיב".

תומר נהיר פטלוק מסביר, עם זאת, שלא הכל ורוד בדינמיקה הקבוצתית. “שנאה זו אולי מילה חזקה מדי, אבל בהחלט במשך השנים הרגשנו הרבה פעמים אכזבה, לפעמים קנאה, כעס, תסכול, לצד התאהבות בלתי נגמרת ורגעי אושר משותפים", הוא אומר. "המון צחוק והמון רצינות. בבסיס אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, סומכים אחד על השני. רק ככה זה יכול היה לעבוד".

איך אתם כותבים את המערכונים?
"היצירה הזו שונה אצל כל אחד מאיתנו, אבל פיתחנו שיטת עבודה שעוזרת לנו. אנחנו מעבירים אחד לשני סדנאות העשרה, נותנים שיעורי בית או תרגילים, שבסופו של דבר מהם יוצאים הקטעים. כל קטע עובר אצל כל חבר וחברה. מעירים, מוסיפים רעיונות, הצעות, ובעצם הופכים את הקטע למדויק יותר. אין פה נוסחה, או במאי, יש הרבה מוחות. כל אחד עובד אחרת. אחד אוהב לעבוד דרך טקסט, אצל אחר המוזיקה מפעילה אותו".

אפרת אביב מוסיפה ש"אחד הדברים הכי כיפיים בעשייה של ההרכב הוא ההזדמנות לשמוע המון סוגי צחוק. לפעמים יש אנשים שהצחוק שלהם הופך להיות האירוע עצמו. קורה שמישהו בקהל צוחק ממש חזק ומצחיק, ואנחנו, על הבמה, ממש מחזיקים את עצמנו. פעם אישה בקהל צחקה כל כך עד שכמעט נחנקה. בשלב מסוים היא פשוט התחילה לקרוא לכיוון הבמה 'די, הרגתם אותנו. אני מתה, יש לי פיפי'. זה הפך למופע יחיד שלה. אני לא יודעת כבר מה היה מצחיק יותר ולמי היה יותר פיפי בשלב הזה של הערב".

תומר נהיר פטלוק מנסה לאבחן את הקהלים: "האמריקאי מתורגל בלהיות קהל של תיאטרון, בעוד הישראלי מחונך יותר לצחוק. אין פה טוב ורע - זה מה שזה. הקהל האמריקאי מגיב כמו בסיטקום. כשיש רגע מרגש הוא ייאנח. הצחוק יהיה מורגש ברגעים המצחיקים".

סידור עבודה
פרט לעבודה על הבמה בניו יורק, לכל אחד מחברי ההרכב יש משימות נוספות, מאחורי הקלעים, בנוסף לתחזוק של קריירות עצמאיות. רובם, אגב, מלמדים - בקביעות או מדי פעם - ב"ניסן נתיב". 

יש תחומי אחריות בציפורלה, ובעיקר אחריות. בהתאם לכך גם נבנית התוכנית השבועית שלהם. תומר נהיר פטלוק, למשל, מחזיק בתיק פייסבוק. עמרי דורון הוא שר האוצר ושולט בתקציב. אפרת אביב עוסקת בתלבושות, בן פרי בחלוקת פליירים, דאנה איבגי בפעילות אמנותית ברחוב, לוטוס אתרוג עוסקת בסדנאות, תמרה קליינגון ממונה על הקהילה הרוסית, ודודו גולן על הווידיאו. גל פרידמן מתווה אסטרטגיה, מתאם בין המחלקות ומגייס כספים. בנוסף, יש שלושה שחקנים מחליפים.

כל יום שלישי מתקיימת שיחה. ראשי המחלקות מציגים את הפעילות שלהם ואת הדרישות להמשך. כולם בוחנים מה ניתן לשפר. בערב מחלקים פליירים. גם ברביעי בערב יש חלוקת פליירים. בכלל, פרט לאימונים, חזרות והופעות, חברי ההרכב עסוקים עד מעל הראש בחלוקת פליירים. גם בסוף השבוע. ביום בראשון, אחרי ההופעה האחרונה לשבוע, יש הרמת כוסית בירה משותפת. בשני, סוף־סוף, חופש. ויש להביא בחשבון שחלק מהחברים הגיעו לאמריקה עם הילדים, והם משמשים במקביל כהורים במשרה מלאה.

הם עדיין לא מרגישים בני המקום, אבל מבקשים ליצור אווירה ביתית באולמות. אפרת אביב: "אנחנו גרים באפר איסט סייד. יש שם כבר שנה שיפוצים על השדרה השנייה, בונים סאבווי. כולנו חווינו רגעי תסכול תחבורתיים סביב העניין הזה, אז מצאנו לנכון להכניס בדיחה בנושא. זה מרענן את המופע. לקהל האמריקאי כיף לקבל חומר שברור לגמרי שהותאם לזמן ולמקום. זה יוצר חיבור מיידי".

אפרת מוסיפה ש"התיאטרון שלנו חולק קיר עם ה'קומדי סלר', שזה אולי מוסד הסטנד־אפ הכי מפואר בעיר. הופיעו ומופיעים שם כל הגדולים. אנחנו מסיימים הופעה ופוגשים ברחוב את כריס רוק או את לואי סי־קיי, אותו גם הזמנו להופעה. אפילו הצלחנו להצחיק אותו".

“אנחנו כותבים על מה שבוער בנו מבפנים", חוזר לרגע דודו גולן לחיים בישראל. "יש לנו מדינה שמספקת כל הזמן כותרות. אין שנייה של שקט. יש בדיחה באחד המערכונים, 'אני לא הצבעתי בנט כי בנט הוא אח ומשפחה לא בוחרים'. כתבתי את זה כי לא הבנתי איך אנשים יכולים להצביע אותו דבר כשהם אומרים כל הזמן שהם לא מרוצים. המצב החברתי־כלכלי נהיה קשה מאוד בארץ. אני לא מצליח להבין איך אנשים לא ראו את זה".

איך נוחתים בישראל אחרי אינטנסיביות כזו? לגל פרידמן יש תשובה ברורה: "בחיוך גדול. כשהחלטנו לצאת לדרך ולהפוך לאמנים בינלאומיים, ידענו שנצטרך להיות מוכנים לעליות ולירידות. שנצטרך ללמוד להתמודד איתן. אנחנו פחות מתעסקים בהייפ שיש, פשוט נהנים מהעבודה שלנו, בניו יורק ובחולון".