למרות המגבלות השיווקיות והפוליטיות, ואולי דווקא בגללן, דומה שהיום, יותר מתמיד, משתדלים התיאטראות הגדולים להעלות הצגות שיש להן מסרים אקטואליים.
אחת מהן היא עיבוד חדש ל"חוות החיות", על פי ספרו המפורסם של ג'ורג' אורוול שנדמה כאילו הוא רלוונטי היום יותר מתמיד, שעלתה בתיאטרון ‘גשר'.
ההצגה מגוללת את קורותיהן של החיות בחווה, שיוצאת למאבק כנגד שלטונו העריץ של האדם, ומגלות שנדבקו באופי האדם. אחרי שיצאו למאבק עם אידיאלים של חופש ושיוויון, מתגלגלות החיות בחזרה לאותו מצב - כשהשליטים הפעם הם החזירים.
התפאורה והתלבושות, כמו בכל ההפקות של תיאטרון ‘גשר’, מושקעות מאוד, אבל הקאסט מורכב מאנסמבל הצעירים של התיאטרון, בהם כמה כשרונות חדשים שעוד בוודאי נשמע עליהם בעתיד.
אחד מהם, דניאל מרוז (בנו של העיתונאי ואיש הטלויזיה, גיא מרוז) מגלם בכישרון רב כמה דמויות. מרוז סיים רק לפני שנה את המסלול התלת-שנתי בסטודיו של יורם לוינשטיין, וכבר הספיק להשתתף בכמה סדרות טלויזיה, בהן בתפקיד ראשי ב‘הנפילים’ ובתפקידי משנה ב-’אורים ותומים’, ‘יומני החופש’, ו’פרודים’ העולה לשידור בקרוב. במקביל הוא משחק בתפקיד יאנוש קורצ’אק בהצגת הילדים ‘אני לא גנב’, ובהפקה של ‘רודף העפיפונים’ בתיאטרון ‘גשר’, ועכשיו, כאמור, גם ב’חוות החיות’.
“הדמויות שאני מגלם בהצגה, בין אם זו פרה שהולכת אחרי העדר, חזיר נהנתן או אדם, שהוא כביכול ההיפך הגמור מהחיות אבל בעצם דומה להן, מיצגות מגוון דעות, שקיימות בחברה הישראלית,” הוא אומר. “אני חושב שכל התענוג בלהיות שחקן הוא להתנתק מדעות אישיות ולהצליח לבטא, בעזרת הדמות, מגוון דעות".
מתוך ההצגה. צילום: לירן לוי
מרוז שמח להיות חבר באנסמבל הצעירים של ‘גשר’. “התיאטרון החליט לאמץ קבוצת שחקנים צעירה, שהתמזל מזלי להיות ביניהם. כולנו בוגרי יורם לוינשטיין והפכו אותנו ל’אנסמבל צעירי גשר’. אני מאוד שמח על כך”. אומר מרוז.
לדברי מרוז העבודה על הדמויות בהצגה היתה שונה מכל מה שהכיר קודם. “עבודת הדמות בהצגה הזאת היתה משהו אחר מכל מה שאני וכל שאר חברי הקאסט עבדנו עליו בעבר. תמיד יש עונג וקושי בפיצוח דמות, אבל תוסיפי לזה את הצורך לגלם בעל חיים, וכל מה שזה כולל בתוכו כמו עיצוב פיזי - נשימה, מבט, קצב - ודרך מחשבה על הדמות, וזה כבר סיפור אחר".
“בסדנה היינו צריכים להביא אופציה לאביזר לדמות, ואני התלבשתי עם שמונה סינרים מהמשמרות שלי כמלצר, ומילאתי אותם בבלוני מים שישמשו כעטינים לפרה. כך נוצרו, למשל, שני התיקים שיש לי בצידי הגוף בהצגה עצמה".
“התחושה היתה שיש חופש גדול מאוד בבנייה של הדמויות,” מוסיף מרוז ומודה שזה היה אתגר: “אני חושב שצלחנו אותו. במיוחד בעזרתו של עמית זמיר, שהיה אחראי על התנועה.” הוא מוסיף.
על התבגרות בצילו של אבא מפורסם הוא אומר “אני גדלתי לחיים בהם אבא שלי נוסע לעבודה בטלוויזיה, לצלם סדרה, לנגן בהצגה, או להופעות בכל רחבי הארץ, לשדר בחדשות ולהגיד בערוץ 10 לכל העולם ‘בוקר טוב גם לבן שלי שעכשיו במילואים אז אנא בני תיזהר!’, וזה היה נורמלי לחלוטין.” הוא אומר ומוסיף “אני בטוח שיש חלק בכל מה שהוא עשה שהשפיע עליי ללכת לכיוון התחום הזה. מה שכן, אני יודע בוודאות היום, שהסיבה שאני בתחום הזה, זה כי אני רוצה להיות חלק ממנו".
“להיות ‘בן של’ זה בהחלט מקדם,” אומר מרוז, אבל מסייג “אני יכול להגיד לך, שכמו שאוהבים אותו כך גם לא אוהבים אותו, אז זה הולך לשני הכיוונים. אני תמיד שמח שיודעים שאני הבן שלו כי הוא אדם מדהים בעיניי, ואם זה מפריע לאנשים מסויימים שהוא אבא שלי, וזה יגרום להם לקחת מישהו אחר לתפקיד כזה או אחר, אז זאת טעות שלהם".