אני שונא סיכומי שנה. יותר מסיכומי שנה אני שונא סיכומי שנים איומות ונוראות כמו 2015. יותר משאני שונא סיכום שנים נוראות, אני שונא את התחרות הלא סמויה כלל של סיכומי שנה, שהם בעצם דירוג השנה בכל תחום ועניין עם מנצחים מזהירים וערמה של לוזרים מונחים בתפזורת למרגלות הטובים. לא רק שהשנה הייתה נוראה ואיומה במיוחד וקשה למצוא טעם לסכם אותה, אני מנחש שהשנה הבאה תהיה נוראה וגרועה בהרבה. אילו היו מסכמים ומדרגים את אירועי הטרור שאירעו השנה באותה מידה עודפת של התלהבות שבה דירגו סדרות טלוויזיה, סרטים, שירים ואלבומים, הייתי שוקל את הדבר ברצינות.
גם את הספרים הטובים והרעים שראו אור השנה סיכמו בהמוניהם וזו קטגוריה שפחות מפריעה לי. אולי משום שמכל התחומים התרבותיים שנותרו זמינים לקשיש כמוני, ספרים הם מפלטי האחרון. ואולי משום שיצאו השנה ספרים נהדרים בז'אנרים שונים, שאת רובם לא הספקתי לקרוא אבל אגרתי בלחיים של הקינדל לימי החורף המבושש להגיע.
ההסבר התקף ביותר שיש לי לאיכותם של הספרים שהיו זמינים השנה היא העובדה שברגע זה ממש אני קורא שלושה במקביל. לא משום שאני כה ספורטיבי שעלי לדלג מספר לספר כדי לשמור על כושר; אלא משום ששלושת הספרים הללו שבמקרה נפלתי עליהם במקביל הם כה מהפנטים, נפלאים ומרתקים, שמצאתי דרך להשהות את סופם. כאילו שמצאתי ויאגרה של קריאה. לקרוא הרבה שלא ייגמר.
ספרו החדש של ג'יימס לי ברק, House of The Rising Sun, הוא כנראה ספרו הטוב ביותר. אני קורא בו פרק ועובר ל־The Boys On The Bus, ספרו של טימותי קרוז על העיתונאים שסיקרו את בחירות 72' באמריקה. ממנו אני מדלג ל־Syndrome E מאת פרנק ת'ליז, שנכתב במקור בצרפתית ואני קורא באנגלית. זה ספר מתח בעל רבדים פסיכולוגיים, מאלה שבאמת קשה להניח מהיד ועדיין אני מניח כדי לדלג לאחרים וחוזר חלילה.
אני שונא סיכומי שנה אבל לא יכולתי להניח לשנה ללכת בלי להזכיר את שלושת הספרים הגדולים הללו.
קלאסי
שלוש שנים אחרי "לב של זהב", האלבום והשיר שנחשב ללהיט המצליח ביותר שלו, הגיש ניל יאנג נקמה פושרת במי שצפו בו נדחק לשיר כמו להקת "אמריקה" והמיט על אוהדיו את Tonight’s the Night, אחד ממסעותיו הקודרים, האפלים והאישיים ביותר בתעלות הביוב הפרטי שלו.
זה היה בימים שבהם איבד יאנג שניים מחבריו: את דני וויטן המוכשר מ"קרייזי הורס" ואת איש צוות ההפקה ברוס ברי, שניהם לסמים. הכל באלבום הנואר הזה עצוב, מורבידי ונטול תקווה. 12 שירים שנכתבו בידי אייקון רוק צעיר שזחל לתוך בקבוק טקילה לא לפני שעצר בדרך בבית מרקחת למלא את המרשם למשכך כאבים נרקוטי בשם פרקודן, שאותו נטל לכאב הגב הכרוני שלו.
למי מאיתנו שאינם מלקקים דבש ואינם מכירים באופטימיות כדרך חיים ,Tonight’s the Night הוא אחד מאלבומיו הגדולים של יאנג שהשנה מלאו לו 40 ולא נס ליחו. עם רישיון להרוג שנתן ל"קרייזי הורס" – להקה לא ממושמעת שאינה מתעקשת לנגן באותו סולם – מגיש יאנג כמה משיריו האלמותיים ביותר והחרוטים בזיכרון. למרות מצב רוחו הקודר, ממציא יאנג מלודיה כובשת ומענגת העוטפת שירים שנועדו לפצוע אם לא להרוג.
הוא אינו מתבייש להודות בגוף השיר Borrowed Tune שלווה את הלחן מהרולינג סטונס; Mellow My Mind מוסר את יאנג במלוא מתיקותו הלירית בתחינה נואשת למשהו טוב יותר; Roll Another Number (For The Road) מצהיר בפרהסיה למה זקוקים החברים כדי להידחס לטנדר פורד אקונוליין; וכמובן Albuquerque ו־Lookout Joe הנפלאים. ואת הכל אורז, ראשון ואחרון, Tonight’s the Night, יותר מתשע דקות במשותף; שקיעת הדם של ניל יאנג ברגע נתון ונמוך ביותר בחייו ועדיין קומוניקטיבי ומענג.
בקבוק
גם מי מאיתנו שמסרבים להכיר בעובדות המרות צריכים להודות שפרנסיס קופולה מעדיף לעשות יין, ולהתנהל כמו ויטו קורליאונה בימיו האחרונים בגינת העגבניות שלו, מאשר לעשות סרטים. מדי פעם הוא מפריח סנונית מאחזת עיניים בדבר סרט גדול המתחמם אצלו בקנה; לעתים הוא חתום כמפיק־על על סרטיהם של ילדיו ונכדיו; אך בעיקרון מצטייר שהמאסטרו הגדול והמקשיש אמר את שלו בקולנוע. אין זו אמירה בלתי משמעותית חלילה, אך את הציפייה שישוב ויהפוך את עולמנו חובה עלינו למתן.
זה המצב שגורם לי בשנים האחרונות לנסות ולהתחבר ליין שלו. והרי זה פלא: יש סימטריה מלאה בין היין שקופולה עושה ובין סרטיו. חלק ניכר מהם מתכנסים תחת ההגדרה הכלכלית המחייבת - שווים לכל כיס. מיני שרדונה, פטי סירה, קלארה וקברנה סוביניון עם שמות מעולם הקולנוע כמו "גרסת הבמאי" וכדומה. אלה מזכירים את סרטיו הלא אייקוניים – הרבים יותר מיצירות המופת - יינות בינוניים ועממיים.
על אלה - ואחרי שהשתלט על כרמים נוספים במחוז נאפה שם שוכנים הטירה שהיא היקב וביתו (כשהוא לא באיים שקנה) מיקב אינגלנוק ואחרים - חולשים Rubicon המיתי, יין נפלא, גדול, עמוק ורב טאנין שמחירו נסע הרבה צפונה מ־100 דולר. אחריו הציב קופולה את Cask Cabernet שהוא בעיקר קברנה פראנק שניתן עדיין לרכוש ב־70 דולר. יין נהדר ומה שהייתם רוצים לשתות באירועים המחייבים גדולה.