"אני שמחה שבאמ"י החליטו להעניק לי פרס מפעל חיים, אבל חשוב לי להבהיר שהמפעל הזה ממשיך לעבוד כרגיל", אומרת השחקנית הוותיקה רבקה גור לקראת טקס פרסי אמ"י, שייערך הערב. וגם כשהיא כבר בת 81, היא לא מורידה את הרגל מהגז - מופיעה בימים אלה בהצגת "ז'קו" בהבימה ונערכת לחזרות שם להצגה נוספת, "פליישר".
גישתה של גור, שחקנית ששיחקה בכל התיאטראות (למעט גשר), מפוכחת מתמיד. "כשביאליק כתב בשיר הילדים שלו, 'נדנדה' – 'נד, נד, נד, נד/ רד, עלה, עלה ורד', הוא התכוון אלינו, השחקנים, שאנחנו כמו בשיר - פעם למעלה, פעם למטה", סבורה גור. "עלינו לדעת לקבל את זה ורק לא ליפול ברוחנו, גם אם לפעמים קשה. מבחינתי, ככל שקשה יותר, זה דווקא מדרבן אותי להמשיך הלאה".
את שחקנית של דווקא?
"לא, אני ילדה של דווקא. כך אני מאז ומתמיד".
גור רואה את עצמה בת מזל. כשחקנית אופי נהדרת היא מבוקשת גם בגילה המתקדם. שיחתנו מתנהלת באחד מחדרי הבימה בשבוע שבו עלה לאוויר נושא האמנים הוותיקים, בעקבות התאבדותו של גבי שושן ע"ה. "לא צריך רק לבוא בטענות", היא מאמינה. "עלינו לדעת לקחת אחריות מגיל צעיר על החיים שלנו – ולא לרחם על עצמנו. אני לא יכולה לדבר בשם כולם, אבל דאגתי לעצמי. גבי שושן כנראה התבייש במצב שהוא נקלע אליו, ולצערנו הגיע למה שהגיע. מאוד כאב לי הלב עליו".
טבילת אש
גור, בעלת שורשים פרסיים־בלקניים, בת למשפחה חד־הורית. אביה נפטר בפתאומיות בטרם לידתה. לדבריה, עשתה את טבילת האש שלה כשחקנית כבר בגיל 4, כשסבתה, נוסראת, לקחה אותה לשוק מחנה יהודה, שאת לקוחותיו בידרה בשיריה של כרמן מירנדה, שלמדה מהרדיו. "קיבצנו שם נדבות, כדי שבמשפחה הענייה שלנו נוכל לקבל כהלכה את שבת המלכה", מעידה גור. "מההופעות בשוק עפתי הלאה".
את צעדיה הראשונים כשחקנית עשתה בתיאטרון החובבים הירושלמי "מסך", שממנו צמח גם ז'ק כהן. "שובי, אתה חייב לקבל את בקי, היא נורא מצחיקה', כך אמר ז'ק למנהל התיאטרון, שאר ישוב אולסוונגר, אחרי שהכיר אותי מהשוק והשכונה", היא מספרת.
מאז הופיעה גור בכ־100 תפקידים בכל סוגי התיאטראות. את הטירונות שלה כשחקנית העבירה בתיאטרון "אהל", שממנו הגיחה אל במות שנות ה־60, כולל של התיאטראות "זוטא" ו"זווית". לקראת סוף אותו עשור היא וחברתה, אביבה גלי, הקימו את תיאטרון "כיס", "שם אפילו שילמנו משכורות".
משנות ה־70 מתרוצצת גור בין התיאטראות הרפרטואריים, כשמיטב תפקידיה היו בהבימה. מעולם לא הייתה כוכבת של תפקידים ראשיים, אבל מאז ועד היום ממלאת גור את חלל הבמה בנוכחותה הנחרתת בזיכרון.
במעין מהלך של פריחה מאוחרת, זכתה בפרס השחקנית הראשית המצטיינת בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2012 על הופעתה המרגשת בסרט "חיותה וברל", שבו נהנתה לככב לצדו של יוסף כרמון. אגב, אחרי הרבה שנים שבהן סחבו יחד את העגלה בהצגה "אשכבה" החנוך לוינית הבלתי נגמרת, כשכרמון נאלץ לפרוש ממשחק, פרשה מהצגת הלהיט הזאת של הקאמרי, כי "לא יכולתי להמשיך בלי קורמן".
"בהתבגרותי – הפיזית, לא הנפשית – פתאום מבקשים אותי יותר לקולנוע, ככל שזה נשמע מצחיק", היא מעירה. "כנראה שכעת נכתבים יותר תפקידים לנשים מבוגרות. השאלה היא מה עושים איתם. לאחר העריכה של 'חתונה מאוחרת', למשל, כמעט לא ראיתי את עצמי שם".
במשך הזמן הופיעה בלא מעט תפקידים קומיים, "עד שגילו את היכולת הדרמטית שלי, כשדווקא בתפקידים רציניים אני יותר שוחה, גם אם זה דורש ממני לקדוח בהם".
לקדוח?
"כן, ככה. הרבה מריבות יש ביני לבין הדמויות שאני משחקת. תפקידים כמעט לוקחים אותי לחדרי מיון מרוב זה שאני משתגעת מהם. צוחקים עלי שאני חופרת יותר מדי בתפקידים שאני מגלמת".
את עושה לעצמך חיים קשים.
"לא, זה דווקא הכיף של המקצוע".
מתברר שלא תמיד נאלצה להרבות במלל כדי לזכות בתשואות הקהל. זאת למדה בהצגת "אורזי מזוודות" בקאמרי, שבה גנבה את ההצגה בתפקיד של מילה אחת. "כשחנה מרון לא יכלה להמשיך בהצגה, היא דרשה שייקחו במקומה רק אותי", משחזרת גור. "אז קראו לי, באתי, ועשיתי בהצגה מה שחנה כבר לא יכלה לעשות – לזחול לאורך כל הבמה, בדיוק כפי שחנוך לוין דרש בהצגה המקורית. התחלתי את המסע של ההצגה בסין. וכשהסינים מוחאים כפיים, נדמה לך שיש הפצצה גרעינית".
בשום תיאטרון לא הייתה שחקנית קבועה. "זה כנראה האופי שלי", היא מעריכה. "כשאני במסגרת אני מאושרת, אבל לא אלחם בשביל זה. בעבר חשבתי שמישהו אמור להציע לי קביעות. זאת הנאיביות הירושלמית שלי. אף פעם לא הייתי אשת מלחמות. כל תפקיד שקיבלתי כאילו הצמיח לי עוד כנף, ומאוד שמחתי בו".
גור חשה שהעולם השתנה. "מה כל הדיבורים היום על הטרדות בתיאטרון? אותי אפילו לא צובטים בלחי", היא משתוממת. "אבל כל הזמן מחפשים דם וסוגדים לכסף. זה המולך החדש. תראה מה שקורה עם הזוג המלכותי נתניהו. יש הרגשת חוסר אונים נוכח מה שקורה פה".
בעבר הייתה נשואה במשך 18 שנה למעצב הבמה אנטול גורביץ'. בנם מתכנת בבורסה. בנו של גורביץ' המנוח מנישואיו הראשונים הוא הבמאי מיקי גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן. "את מיקי אני זוכרת כילד חולה תיאטרון", היא מעידה. "כשגדל, הוא ביים אותי לא פעם".
בנוסף לפעילותה כשחקנית, גור "מתנדבת המון, אבל על זה אני לא מספרת", שומעת הרצאות בספרות ועוסקת בהשלמת ספרה האוטוביוגרפי. ממנו יתברר שלא הכל דבש בחיי רבקה. "יצא פעם ששנה וחצי לא עבדתי ומאוד התייסרתי", היא חושפת. "במקום להיכנס לרחמים עצמיים - בגלל הסם הקשה הזה ששמו תיאטרון, שאני לא יכולה בלעדיו, התחלתי לכתוב את הספר".