נכנסה לתמונה: סוכנת האמנים שהחליטה להקדיש את זמנה לציור

גבריאלוב, 58, בת זוגו של היוצר מיקי גבריאלוב ואמם של נעם ושירה, שימשה במשך שנים רבות סוכנת אמנים ותסריטאים, עד שלפני חמש שנים החלה ליצור אמנות. 
 

ההשראה מאחורי התערוכה הנוכחית של גבריאלוב, החמישית במספרה, המכונה Black Out, נולדה מתקופת המגורים שלה בהארלם בשנה האחרונה. למרות הסטיגמות על עוני, פשע ומרד בין־גזעי, גבריאלוב התאהבה בשכונה. “בתחילה פחדתי ללכת לבד בסנטרל פארק בגלל שהוא מחובר להארלם", היא מספרת. “הייתי הולכת עם הכלבה של שירה לפארק מדי יום. עד שיום אחד פגשתי בפארק חברה חדשה שהתבררה כזמרת הליווי של רוד סטיוארט. אישה חצי שחורה עם ילד בן עשר, יפהפייה. הילד שיחק עם הכלבה והתחלנו לדבר. שאלתי אותה מה היא עושה, היא אמרה שהיא זמרת. אמרתי לה שגם הבת שלי. באותו רגע הארלם הפכה להיות עבורי מקום שמכיל גם חלקים ממני כמו השירה. המפגש הזה היה ההבדל בין הארלם לבין שאר המקומות".

החיבור בין השירה למקום האורבני לא הסתכם במפגש האקראי בפארק.  “הייתי הולכת לשמוע מוזיקה קובנית בהארלם", מספרת גבריאלוב. "יום אחד נכנסנו למועדון והבנתי שכבר ראיתי את אחד האמנים שהופיע שם בישראל. ברגע הזה פתאום הארלם הפכה קצת להיות ישראל".

עבור גבריאלוב, המעבר להציג אמנות, לאחר שבמשך שנים ארוכות הייתה מאחורי הקלעים, נראה טבעי ונינוח. “תמיד עסקתי באמנות ותמיד למדתי אמנות", היא מספרת. "בין אם זה בבצלאל או במקומות נוספים בעולם ובארץ. עשיתי כבר מספר תערוכות יחיד בניו יורק, שתי תערוכות קבוצתיות בפירנצה במאי ותערוכת יחיד בעין הוד. הצורך להציג הוא שונה מהצורך לצייר. הכל התחיל מזה שחברים הציעו לי שהם יקנו יצירות שלי, ובמקביל שמתי לב שאני חיה בבית בתוך מחסן של יצירות שלי. הרגשתי חנוקה והחלטתי גם לגוון את סוגי היצירה שלי וגם להתחיל לפנות החוצה. זו הייתה תחושה נפלאה, שחרור אמיתי".
 

 

“כשהכרתי את מיקי התחלתי לעבוד בתיאטרון ילדים ונוער של אורנה פורת, ובכל שנתיים היו מאיימים לסגור את התיאטרון מכיוון שאין תקציב. יום אחד באמת אמרו שאין תקציב ושאני יכולה לעבור לטלוויזיה החינוכית, שזה גם משרד החינוך, אז עברתי. גייסה אותי עורכת דין בשם דבורה קמחי. הייתי מעט מאוד זמן בחינוכית, ואז התחיל דיבור שיוקם עוד ערוץ. הגעתי לאולפני גבע והתחלתי להפיק, אלכס גלעדי החליט שהוא רץ עם קוקה קולה לערוץ 2. אף אחד לא חשב שזה ילך. ומאז ההיסטוריה היא ההיסטוריה והתחלתי להיות מפיקה עצמאית".

איך המשפחה קיבלה את השינוי החד בקריירה - מסוכנת לציירת?

“בטבעיות. הרי ציירתי כל השנים, זה לא היה מהלך דרסטי של יום אחד. השינוי הגדול דווקא היה בתהליך העבודה. מעבודה מאוד שוחקת של ייצוג אמנים, שבה הייתי בחלל דחוס של רעשים יומיומיים של שיחות טלפון, סמסים ופגישות, עברתי למצב שבו אני היום לא מקבלת שיחות, הטלפון שקט יותר וכמובן כתוצאה מזה החיים שלי. אני בטוחה שאם תשאלי את בני המשפחה שלי הם יודו שהיום אני הרבה יותר נעימה ושיותר כיף איתי".

“אין. לאחר שהורי נפטרו וטיפלתי בהם זמן רב, הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הורי נפטרו בהפרש של כמה חודשים זה מזה בתהליך קמילה מאוד קשה. זה היה מוות צפוי, אבל אטי וקשה, והוא כלל בתוכו שני מסעות פרידה רגשיים שלי מהם. כשזה נגמר וכשהחיים מסתיימים למישהו שאתה מאוד אוהב, אתה משליך את זה גם על עצמך. אתה שואל: מה יקרה בסוף שלך? עם מה היית רוצה להישאר? וזו הייתה ההחלטה. תהליך הפרידה מהמשרד היה ארוך ומושכל. אני יכולה להגיד שכמעט עשיתי חילופי משמרות בין המקצועות שלי: עזבתי את המשרד, והתערוכה הראשונה שלי יצאה לדרך".

“לא. להפך".

“השונות שלי לעומת כהי העור בהארלם סיפקה לי פרספקטיבה שונה לחיים שם. במשך כל תקופת המגורים שם אני הייתי הכבשה השחורה, אני הייתי האאוטסיידרית. זו הייתה זווית מרתקת בעיני: השוליים של החברה היו המרכז וחשפו בפני את החוזק הפנימי של הקהילות שם מחד, ועדיין ראיתי עד כמה השוליים האלה מכילים אנשים שקופים בעיני אנשים אחרים. באופן אירוני, החיים בהארלם הם בעלי ערך מוסף דווקא לאנשים שחיים שם בגלל החוזק הפנימי שלהם".

“נכון מאוד. במהלך המסע הפנימי המרתק הזה חשבתי על השוליים החברתיים בישראל: האוכלוסייה החרדית למשל. גם אצלנו יש אנשים שחיים בשוליים, אבל בתוך השוליים הם יודעים להגן על עצמם על ידי בניית קהילות חזקות".

“בעצם התחלתי לצלם את הארלם וכשחזרתי הדפסתי כמה צילומים על נייר באופן מטושטש והתחלתי לעבוד עליהם כאלו הם הקנבס שלי= ולצייר על הצילום. האמנות שלי נכנסה לתוך המציאות, ואותה הפכתי לאמנות שלי. הצילום הוא רק חלק מתוך המציאות. אני נותנת לה את הפירוש שלי. כשחזרתי לארץ הלכתי לחפש מי בשוליים. הקופאיות כהות העור, אנשים שברחו דרומה מאילת וחיים בקרוואנים, הדתיים שבידלו את עצמם גם הם בבגדים שחורים. בשני המקומות אני דווקא הייתי השונה ולא הם. גם בהארלם וגם בשכונת שפירא. אני הייתי ‘האחר’, ואת התחושה הזאת ניסיתי להעביר בעבודות שלי".

מיכל ומיקי גבריאלוב נישאו בשנת 1982. “הייתי נשואה במשך שנה", מספרת גבריאלוב כיצד השניים הכירו. "הערת שוליים בספר של משרד הפנים. לא משהו ששווה להתעכב עליו. הכרתי את מיקי כשכבר לא הייתי נשואה. זה היה כשהגעתי לארץ אחרי שסיימתי את הלימודים בארצות הברית בגיל 24 ושכרתי דירה ברחוב זרובבל, רק רציתי לגור ליד הים. מאוד נהניתי מהשכונה".

“נכון מאוד. היה מאוד כיף בתקופה ההיא, כל מי שגר שם היו כל מיני אמנים. הכרתי כל מיני מוזיקאים, ביניהם מורדי פרבר. גיטריסט של מיקי ושל אריק איינשטיין. הלכתי איתו לכמה הופעות. הוא אמר לי שיש לו חבר שקוראים לו מיקי. לא הכרתי מוזיקאים בארץ אז. היה לי אז תקליט שקראו לו 'חמוש במשקפיים'. קניתי אותו במתנה לחברים ולא הסתכלתי אפילו בקרדיטים מאחורה. חוץ מרוקנרול לא שמעתי אז שום דבר. כשבאתי הייתי אחרי הופעה של דיפ פרפל ולד זפלין. לא כל כך עניין אותי אריק איינשטיין באותה תקופה. לא התחברתי למוזיקה ישראלית ולא שמעתי מוזיקה ישראלית. פגשתי את מיקי פעם אחת בהופעה של שלום חנוך ב’אמצע הדרך’ שמיכאל תפוח ניהל. נפגשנו ולא קרה שום דבר, ונפגשנו אז עוד כמה פעמים בתל אביב כשהיא הייתה קטנה יותר ובאיזשהו שלב עברתי לבבלי. היו רק שדות מסביב, לא כביש ולא כלום. נכנסתי יום אחד למעלית, והופ, מיקי עומד מולי. הוא שאל אותי מה אני עושה פה ואמרתי שאני גרה פה. הוא אמר שהוא נוסע ללונדון לכמה חודשים. אמרתי לשותפה שלי לדירה, ליאורה, שזה כבר כמה פעמים שנפגשנו".

“נפרדו דרכינו ואחרי שלושה חודשים אני מקבלת טלפון. ערב פורים, קבענו ללכת למסיבות. אני זוכרת את התקופה. ישבנו ותכננו את פורים, היינו הולכים ממסיבה למסיבה. מיקי התקשר אלי. שאלתי: 'זה אתה מהמעלית שנסע לשלושה חודשים?' הוא אמר: ‘כן, חזרתי ואני רוצה לפגוש אותך’".
 

בשנת 2013 עלתה לכותרות גם בתם של השניים, המוזיקאית שירה גבריאלוב, לאחר שהופיעה במיוני תוכנית הריאליטי "אמריקן איידול" בניו יורק, אך הודחה במיוני שבוע הוליווד. “שירה חיה בניו יורק ומופיעה שם", מספרת גבריאלוב. "בימים אלו היא מסיימת להקליט שיר חדש בעברית שיצא בארץ בסגנון אתני. היא מופיעה המון בניו יורק, ויש לה חבר ישראלי חמוד שגר איתה בדירה שהיא קנתה איתנו בהארלם".
 

לגבריאלוב סיבה נוספת לגאווה משפחתית. הבן הבכור שלה ושל מיקי, נעם, 32, מסיים דוקטורט בפיזיקה גרעינית בירושלים ויהפוך אותם עוד מעט לסבא וסבתא. למיקי גם שני בנים מנישואיו הראשונים: רן, 44, שף כשר שחי בניו יורק ואב לבת, ואביב, הצורף הראשי של “אגס ותמר", שנשוי לבן הזוג שלו כבר שבע שנים.
 

“מעולם לא ניהלתי אותו".

“אף פעם אף פעם. לעולם לא אנהל מישהו שהוא קרוב אלי ובן משפחה. אני רוצה להיות אשתו של בעלי ולא לנהל אותו. לא ראיתי שום דבר טוב שיצא מזה. מה גם שמיקי היה כבר מיקי גבריאלוב כשהכרנו. ויש לו צוות הפקה נהדר".