יוצרי אופרת הרוק "בית מטבחיים 5", שהצגת הבכורה שלה תתקיים בשבוע הבא, השכילו להבין כיצד הולם הדימוי "בית מטבחיים" את המציאות הישראלית המדממת מאז ומתמיד.
ההצגה עלתה לראשונה בפסטיבל עכו האחרון, וזכתה בפרס המוזיקה. מאז לא עלתה לבמה ואומצה על ידי תיאטרון האינקובטור. העיבוד לבמה נעשה בסגנון מחזמר פסיכדלי/אופרת רוק, הקורא תיגר על הז'אנר.
ספרו של קורט וונגוט, שעליו מבוססת "בית מטבחיים 5", עוסק בחוויותיו של האמריקאי בילי פילגרים, בן דמותו של הסופר, מתקופת שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה בדרזדן, גרמניה, שהופגזה עד שהפכה לעפר ואפר. הספר עוסק באדם שחי עם פוסט־טראומה כל חייו, ועוסק בהתמודדותו מחד ובהדחקת הטראומה מאידך. הספר עטור התהילה והפרסים נחשב לאחד משני הספרים האנטי־מלחמתיים המובילים (לצד "מלכוד 22"), כמו גם לאחד מ־100 הספרים הטובים ביותר של "טיים מגזין".
הספר, שתורגם לעברית על ידי יורם קניוק, זכה להצלחה גם בישראל הלומת הקרבות ומשופעת המלחמות, עלילות הגבורה המבצעית, האסונות והפיגועים. העיסוק של יוצרי המופע קשור לכך ישירות.
נדב ויקינסקי, המוזיקאי שהגה את רעיון עיבוד הספר לאופרת רוק, סיון הנדלסמן הבמאית, ואורית גל ליכטנשטט המחזאית מדברים על הצורך האישי שלהם כפרטים בחברה הישראלית לעבד את נושא המתח והלחץ, הנובעים מאופייה של המדינה והחברה שבה הם חיים. ויקינסקי מודה שלא חווה באופן אישי הלם קרב, אך בתהליך היצירה חווה מעין קתרזיס.
בעיבוד הבימתי נצמדו היוצרים לספרו של וונגוט, אך לקחו לעצמם חופש אמנותי בהדגשת הגאולה וההשתחררות, שנותרים מעורפלים בספר, אך דווקא בעיבוד למחזמר הפסיכדלי מודגש בהבלטה.
דור שלישי לשואה
ויקיסנקי: "גדלתי באשדוד ולמוזיקה הגעתי בגיל מאוחר יחסית. תחילה כרוקיסט צעיר, שמנגן מטאל בגיטרה. אחר כך גיליתי את הפסנתר והמוזיקה הקלאסית, ונוצר בתוכי איזשהו שעטנז של התחומים. אני מוזיקאי שנע על התפר בין עולם המוזיקה הקלאסית לבין הרוק. אני בעל תואר בקומפוזיציה קלאסית וניצוח, וכיום אני מורה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל אני פעיל במוזיקה הקלה. כתבתי בעבר עיבודים סימפוניים לברי סחרוף ואביתר בנאי, הובלתי הרכב רוק מתקדם בשם סוסיתא, הוצאתי אלבום בכורה אישי בשם 'ילד גדל' בהפקת יהוא ירון, ברוח היצירה הרב־תחומית שלי – שילוב בין רוק אישי לבין השפעות קלסיות ותיאטרליות. הסינגל, 'נסיעה קצרה', היה בין חמשת השירים המושמעים ביותר ב־88FM לפני שנתיים. אני כותב מוזיקה לתיאטרון כבר 15 שנה. שיתפתי פעולה, בין השאר, עם תיאטרון החאן, תיאטרון באר שבע ותיאטרון אורנה פורת, ואני מלווה בהופעות את ג'קי לוי, אבי גרייניק, דביר בנדק ואחרים. 'בית מטבחיים 5' הוא מחזמר הביכורים שלי".
איך פתאום קם יוצר ומעמיד אופרת רוק על פי ספר בליגה של "בית מטבחיים 5"?
"הרצון להפוך את הספר 'בית מטבחיים 5' לאופרת רוק התעורר אצלי בבטן, הרבה לפני שידעתי ממש למה זה מתעורר. מוזיקה נוצרת הרבה פעמים בלי הסבר. ההסברים באים רק אחר כך. תמיד אהבתי את הספר 'בית מטבחיים 5', שדיבר אלי בהקשר של השירות הצבאי שלי בתותחנים והחיים במדינה רדופת מלחמות ופוסט־טראומתית. אבל ככל שהעמקתי לתוך היצירה ולתוך הצלילים שיצאו לי מהפסנתר, הבנתי שהסיבות ליצירה הרבה יותר אישיות. הדמות של בילי הזכירה לי אותי, בן אדם רגיש ופגיע, עם מנגנון אינסטינקטיבי שגורם לו להתעטף בבועה, כדי לא לגעת בחיים, בכאב, כדי להתנתק מהזמן. הנרטיב האישי־לאומי־ישראלי התחבר לי ביצירה הזאת למשהו אחד שלם. גם המחזאית אורית גל והבמאית סיון הנדלסמן פגשו בתהליך היצירה את נושא הפוסט־טראומה, גם במובן האישי וגם במובן של החברה שאנחנו חיים בה".
תאר לי איך נגעת בנושא הפוסט־טראומה?
"הפוסט־טראומתיות אצלי קשורה להיותי דור שלישי לשואה, לשירות בצבא ולהרגשה שאני חייב להתנתק מהנפש ומהגוף כדי לשרוד את זה. ופשוט לחיים במדינה הזאת כאדם וכאבא. המוזיקה באופרת הרוק הזאת אפשרה לי לגעת בנושא בצורה מיוחדת מאוד. במוזיקה של ההצגה יש ביטוי לכל הרפרטואר של הפוסט־טראומה. יש צלילים שמבטאים בריחה, ניתוק וניכור. מוזיקה שהיא מעין חייזרית מהחלל, פנטזיה. אבל יש רגעי מוזיקה שיש בהם נגיעה ישירה בכאב – צלילים עם המון רגש וחמלה אנושית. בשילוב עם המחזה, ומה שמתרחש על הבמה, נוצרת חוויה ממשית של כניסה למוחו של אדם פוסט־ טראומטי".
ישראל היא מדינה פוסט־טראומטית?
"ישראל היא בהחלט מדינה פוסט־טראומטית, והמצב מייאש ביותר. אין אצלנו מספיק הכרה בעצם היותנו כאלה. אין השתהות והתבוננות בכאב הגדול שלנו – השואה והסכסוך הישראלי־ערבי. כל הזמן קופצים לתגובה ולפעולה, לא מפסיקים את האוטומט של המלחמה. הלוואי שאפשר היה פשוט לעצור ולהכיר בכאב שלנו, ובאותה נשימה בכאב של הצד האחר. יש יותר מדי התבצרות והתגוננות מתוך טראומה קשה, יותר מדי חרדה. מה יש להגיד".
איך המציאות הזאת משפיעה על חיינו? האם יש אופציה אחרת?
"חברה פוסט־טראומתית היא כמו אדם פוסט־טראומתי, שפועל ברוב המקרים מתוך הישרדות, בונה מגדלים נרטיביים, סיפורים, עלילות ופעולות המכסים על כאב גדול. המחזמר שלנו מבקש פשוט להשתהות על הכאב, להיות איתו. זאת האופציה שאנחנו מציעים. אני מאמין שאם נשתהה ונרשה לעצמנו להיות עם הכאב שלנו כישראלים, בלי נרטיבים ותגובות אוטומטיות, בסוף נכיר גם בכאב של הצד הפלסטיני".
"בית מטבחיים 5" – בכורה, 15.3, שני, 21:00, צוותא, תל אביב