השיר שלו: אילן שיינפלד מספר מדוע הוא מתעקש לכתוב במכונת כתיבה

השירה היא חלק בלתי נפרד ממהותו של שיינפלד. "הכתיבה היא לגבי כמו אוויר לנשימה", הוא אומר. "כמי שכותב לא רק שירה, אלא גם סיפורת ומחזות, אני חייב לכתוב באופן יומיומי. כשאני משכים מדי יום, אני חייב לכתוב את דפי הבוקר שלי. אחרי זה אני משתדל לכתוב מתי שמזדמן במהלך היום. כהורה לתאומים קטנים, זה קשה. לא תאמין, אבל בסדנאות הכתיבה שאני מעביר, כשהחבר'ה כותבים מה שאני מטיל עליהם, אני מנצל את הזמן כדי לכתוב את שלי. שירה היא משהו אינטימי וסוג של דיבור של אדם עם עצמו. לעומתה, בסיפורת ובדרמה אני יוצא אל העולם, אני יוצא החוצה. זה השוני, אבל לא חשוב מה שאני כותב, אצלי הכתיבה היא כמו פקידות ומחייבת התמדה, הגם שאני מחויב לשש סדנאות בשבוע שאני מעביר במקומות שונים. בנוסף, אני מרגיש מחויב לבלוג שבו אני מלווה את תהליך גידולם של התאומים בני הארבע שלי".

"אם בפרוזה שלי אני מפליג לפרשיות יהודיות ממאות קודמות, כאן אני מתייחס למציאות העכשווית שבה אני שרוי".

"את ספר השירה האחרון בחתימתי, 'המדריך לתייר', פרסמתי ב־2003 בהוצאת 'שופרא' שבבעלותי".

"בתחילת שנות ה־90 הייתי בטיפול פסיכולוגי. בשלב מתקדם שלו, הצטרפו הורי לשתיים מהפגישות שם. הם סיפרו כמה קשה להם להתמודד עם השירה ההומוסקסואלית שלי, שהייתי מפרסם בעיתוני סוף השבוע. היה להם מאוד קשה, שבשעה שאבא שלי היה נערך ללכת לבית הכנסת, הציבור היה קורא שירה כזאת מאת הבן שלהם. ההחלטה, מאותו רגע, לא לפרסם שירה הומוסקסואלית, יצרה אצלי מעצור מאוד גדול, בעוד שקודם לכן היא הייתה הבסיס של הכתיבה שלי. הייתה עוד סיבה שלקחה אותי מפרסום ספרי שירה. ככל שספרי הפרוזה שלי הצליחו וגם עסקתי יותר בכתיבת דרמה, השירה, שכאמור תמיד הייתה, מבחינתי, לפני הכל, נדחקה אצלי הצדה. אם נוסיף סיבות כלכליות, נבין כיצד שנים לא הוצאתי ספר שירה חדש".

"היה לי בנווה צדק עסק של בית קפה וחנות ספרים, שקראו לו 'תיאו' והוא קרס ודרדר אותי לחובות של מעל מיליון שקל וחצי. עד שאיכשהו התאוששתי מזה, השתנתה תעשיית המו"לות וספרי שירה נמכרים פחות. אומנם בניגוד לרוב הכותבים יש לי הוצאת ספרים משלי, 'שופרא', אבל מאיפה לוקחים את הכסף לפרסום הספרים בה? ככל שאני עובד כמו חמור, מה שאני מרוויח הולך קודם כל 

לפרנסת הבית".

"חס וחלילה. לא חייבים לי שום דבר. עם זאת, יש לי תחושה שהטבעתי חותם משלי בשירה הישראלית, ובו בזמן עזרתי לרבים להגדיר את זהותם המינית, אחרי שהייתי כאן מבין חלוצי היציאה מהארון. אני מקווה שיהיו מהם שירצו לגמול לי בסיוע בהוצאת ספרי".

"אני כותב ולא רואה את עצמי כמשורר שמניף את הדגלים. במקביל אני עוסק בנושאים מגוונים אחרים, כמו מחאה פוליטית. כמשורר מאוד צעיר, הייתי אחד המשוררים המרכזיים שיצאו נגד מלחמת לבנון הראשונה. ככל שאני מתבטא נגד תופעות כאלה, הנושא הלהט"בי, שעדיין איננו מובן מאליו, עומד בראש מעייני".

ולבסוף, ב־92', כששיינפלד היה איש יחסי ציבור צעיר, הוצג בתיאטרון הקאמרי "היי, רמונה", הקברט הסאטירי שיצר עם הבמאית ריבי פלדמסר-ירון. עם שינויים קלים, הקברט דאז נראה קורץ למציאות של היום. "לפי דעתי, כדאי לחדש את ההצגה", אומר שיינפלד. "המציאות כעת כל כך מטורפת, שהיא ממש קוראת לסאטירה".