קומדיה דה לה שמעטס: "בזכות הפריחה בסטנד אפ דוסים יצאו לאוויר העולם"

אחד מהמופעים הסאטיריים החמים של ימינו בסצנה הדתית הוא “זובור", בכיכובם של הסטנדאפיסטים אורי מלמד, אמיר מויאל, אור רייכרט, מנחה הפאנל הנשכני של “זובור", יאיר אורבך, הטוען לכתר “הסטנדאפיסט הראשון של המגזר"; ויותם זמרי, אושיית פייסבוק המכונה בקרב חברי המופע “החילוני". 
 

“'זובור' קיימת כבר שנתיים", מספר כעת רייכרט ל"מעריב המגזין". “זה התחיל בהופעה שעשינו בתחנת הרדיו גלי ישראל, שאחריה פנתה אלינו המפיקה וביקשה עוד. אני והחברים המצחיקים שלי עשינו משהו בפורמט של ‘גב האומה', ראינו כי טוב, והופ, היום אנחנו אחרי 45 הופעות, חלקן מוזמנות וחלקן בקופה פתוחה ונמכרות עד המושב האחרון. הציבור שלנו משתוקק וצמא להומור משלו".
 

חלק מהרצון של רייכרט וחבריו לעלות על במה ולצחוק על המציאות נבע מההסתייגות שלהם מהאופן שבו מתנחלים מוצגים כיום על המסך. “מתייחסים למתנחל רק כמישהו עם זקן, דובון ועוזי", אומר רייכרט. “הקהל שלנו צריך מישהו שיסתכל לו בעיניים, ולא יבעט ויזלזל בכל מה שחשוב לו. ההומור שהתפתח במדינה הזו, בעקבות התקשורת השמאל־מרכזית שמכירה רק זן אחד של מתנחל, לא מצחיק אותנו. יש שצוחקים מ'גב האומה' או מ'ארץ נהדרת'. אבל אני לא מסוגל. אלה העכבות הדוסיות־ימניות שלי, זה פשוט לא מצחיק אותי".
 

גם מלמד, שף, רב וחוזר בתשובה, מסתייג מהמערכונים הפוליטיים של “ארץ נהדרת". “מה שמצחיק שם זה ‘כמעט שבת שלום' והקטעים על ראש העיר", הוא אומר. “'גב האומה' מוכיחה שפאנל ימני בטלוויזיה לא יהיה פחות מצחיק. הכל שאלה של כסף. תביאי עשרה כותבים טובים ויהיה מצחיק".

 

אז מה כן עושים ב"זובור"? מייצרים הומור על ידי כך שמסתכלים מזווית אחרת על סיטואציה. “אני לא חייב לדבר על מין ול דברים נחותים בשביל להצחיק", אומר רייכרט. “סף הגירוי היום בהומור, ובכלל, הוא מאוד גבוה. וכל הזמן חייבים להעלות את הרף. אנחנו בכלל לא שם".
 

המופע של “זובור" מבוסס על מנחה ששואל שאלות וחברי פאנל שמשיבים - כמו ב"גב האומה" - אבל לפעמים הפורמט נפרץ, ואז המופע יכול להיעצר לכמה דקות שבהן מתנהלת אינטראקציה ספונטנית ומאולתרת בין חברי הפאנל. לפעמים חלקם מתפתלים על הרצפה, בוכים מצחוק. זה הקטע האהוב ביותר על מלמד. מלבד “זובור", יש למלמד גם מופע סטנד־אפ שלו, “הרבה יותר מצחיק מ'זובור'", לדבריו. “סטנד־אפ זה הרבה יותר מצחיק מסאטירה", הוא אומר, “אבל ‘זובור' זה יותר כיף, כי יש אינטראקציה עם עוד אנשים".
 

“לא באמת צריך הומור מגזרי. הומור הוא ספציפי וחייב להיות מדויק. חלק מהדיוק נובע ממי שאתה ומה המרחב שלך, אבל יש חומרים שיכולים לעבוד גם בכללי. החומרים במופע הסטנד־אפ שלי הרבה פחות ימניים־מגזריים". 
 

רייכרט ומלמד מודעים למגבלות שיש לסטנדאפיסטים דתיים מול קהל שמורכב בחלקו מחובשי כיפות. “הציבור שלנו שמרן. הנה, אמרתי את זה", אומר רייכרט. “ההומור שלנו עובד טוב גם כשהוא בתוך מסגרת. ב'ארץ נהדרת' וב'גב האומה' נהנים לשבור את המסגרות שלנו, אבל לעולם לא את שלהן. אז אני לא שובר לא את זו ולא את זו. שמרן".

 

“הציבור שלנו מנומס נורא. מפרגן", מוסיף מלמד. “מה שיוצא מזה זה שתמיד אומרים לנו שהיה מעולה ומצחיק גם אם זה לא תמיד נכון. היינו יכולים להישאר בבינוניות, לא ממקום רע, אלא ממקום חיובי של פרגון שאינו במקומו, עד שאתה רואה דברים אחרים ומבין מה אתה צריך לעשות".
 

מלמד יוצא נגד הטענה ש"הומור דתי לא מצחיק". “זה קצת דומה לבישול", הוא אומר. “לטענתי, אפשר לעשות מסעדה כשרה של שלושה כוכבי מישלן. ההצמדה של ‘כשר' ל'לא טעים' לא מוצדקת בעיני". 
 

הוא מזהה גם יתרונות בעובדה שהם פועלים במגבלות השמרנות והחשש מלשחוט פרות קדושות. “מצד אחד – לא נעים לנו מאלוהים", אומר מלמד. “מצד שני, אם אתה צוחק, יש בזה משהו מפרק. ואם אתה נוגע בדברים הטעונים ממש, אתה מגיע לצחוק הגדול. דווקא הגבולות האלה עוזרים לנו לפרוח. 

תקשיבי לבאך. הוא פעל תחת המון חוקים, והצליח לו לא רע. לא מאוד מעניין בעיני לעבוד בלי חוקים".
 

“לאחרונה, יש מודעות גוברת לשבץ מוחי. קמפיינים, פרסומות. אומרים לך שאם אתה חושש שמישהו מסביבך קיבל שבץ, דבר איתו קצת ותראה אם הוא מדבר לעניין. אבל איך זה עובד עם שמאלנים?".
 

השלב הטבעי הבא יהיה להעביר את המופע מהאולם הסגור לאולפן הטלוויזיה. מבחינת חברי “זובור", זה רק עניין של זמן עד שההומור הדתי יתפוס את מקומו על המסך. “אין באמת תקרת זכוכית", אומר רייכרט. “זאת תקרה שאנחנו שמנו לעצמנו. אם נהיה עמית סגל של הקומדיה, גם אנחנו נהיה שם. אבל אם נחליט שנוח וכיף לנו במגזר שלנו, אז נישאר בחממה שלנו. זה תלוי רק בנו".
 

לדברי רייכרט, מתקיימים בימים אלו מגעים על תוכנית טלוויזיה, ויש חשיבה על פורמטים, אבל הכל קורה לאט. הוא מספר שהם זוכים לפרגון לא רק במגזר, אלא גם מחוצה לו. “יש לנו כותבים מאוד מוכשרים", הוא אומר. “לכל מופע של ‘זובור' צריך לכתוב 120 פאנצ'ים, ותמיד ברגע האחרון. הם מטורפים, והכי חשוב – הם מצחיקים".
 

מלמד מצדו חושב שמקומם של הקטעים המגזריים אינו בטלוויזיה, “אולי בערוץ מורשת", כדבריו. “מתישהו לא תהיה ברירה, ותהיה תוכנית הומור מצחיקה וימנית", הוא טוען. “זה עניין של מסה. כמו רמטכ"ל מרוקאי, יום אחד זה יבוא. עניין דמוגרפי".
 

"זובור" לא לבד במערכה: בשנים האחרונות צצים עוד ועוד ערבי סטנד־אפ דתי כמו פטריות אחרי הגשם. רק בסוף השבוע האחרון החל רייכרט במיזם נוסף הנקרא “קומדיסטן", שזו למעשה מעבדה למצחיקנים מתחילים. “זה לא סאטירה כמו ‘זובור', זה סטנד־אפ", הוא אומר. “יש אנשים שאוהבים את זה. אז התחלתי במופע הזה יחד עם מועדון ‘גולה' בפתח תקווה ורדיו ‘גלי ישראל'. הפעם הראשונה שלו הייתה מאוד מוצלחת. יצרתי אירוע שבו כל אחד שחושב שהוא מצחיק יכול לעלות ולהצחיק את הקהל". 

 

גם נויה מנדל, תושבת אלקנה, דתייה, גרושה ואם לארבעה, כבר הספיקה לחרוך במות רבות במופע הסטנד־אפ שלה. “התחלתי מזמן", היא מספרת. “הייתי מופיעה בבני עקיבא, בכל מקום שאפשר. למדתי באוניברסיטת תל אביב למרות שלא היה מקובל ללכת ללמוד תיאטרון בתור בחורה דתייה. פגשתי שם שותפה, נורית, שהיום היא נקראת הדר גלרון, והיינו הצמד הראשון שעושה בידור במגזר שלנו. כבר 15 שנה אני עושה סטנד־אפ לבד. בהתחלה הופעתי במועדוני סטנד־אפ ושם שכללתי את היכולת שלי. הייתי מנסה את החומרים בפני קהל חילוני".

 

“חד־משמעית האינטרנט. בזכותו הרבה דוסים יצאו לאוויר העולם. פעם הייתה רק טלוויזיה, ומאוד בעייתי להיכנס אליה. לא יכול להיות שאדם דתי הוא לא מצחיק בגלל שהוא דתי. למה? בגלל שהוא מתפלל כל היום?".

“דתיים וחילונים צוחקים מאותם דברים, אבל כמו שמרוקאים יבינו את הבדיחות של עצמם, כך גם כשאני מופיעה בפני דתיים - אני עושה רק את הדברים שמתאימים לנו, לדוגמה בדיחות על גירושים יותר קל לספר בקהל חילוני מאשר בקהל דתי, כי הדתיים לוקחים את זה קשה, וחילונים לא".

“בתור אישה, לפעמים לא לוקחים אותי לאירועים שיש בהם גברים, שזה ממש מבאס. זה ציבור שאוטומטית חושבים בו שעדיף להביא גבר. מעבר לכך, בתור דתייה, חילונים חושבים שאני רק לדתיים, אז זה גם כן מבאס".
 

“גם מול חילונים וגם מול דתיים, אני לא אשתמש בגסויות או קללות. למרות שחילונים הרבה פעמים מסיימים בדיחה עם איזו קללה טובה. אצלי זה לא קיים. גם עדות אני לא כל כך אוהבת. בתור בת לעדה הפולנית, אצלנו אין בדיחות, הכל אמת".