מתישהו, אי שם בילדותה, נודע להדס קלדרון, שחקנית תיאטרון בית ליסין, כי סבה, המשורר אברשה, היה פרטיזן בתקופת השואה. מגיל צעיר מאוד הייתה יושבת איתו בשבת בצהריים אחרי הארוחה בחדר העבודה שלו, שותה בצמא את סיפוריו, ומרגישה שנפלה בידיה זכות גדולה. "הבנתי שכל מה שאזכור מסיפוריו יהיה מעגל הזיכרון לעתיד", אומרת קלדרון. "אחרינו כבר לא יהיה את מי לשאול".
"לא מפתיע שאני, כמו רבים מהדור שלי, דור שלישי לשואה, נקשרתי כל כך לסיפורים של סבא שלי", סבורה קלדרון, ממשתתפי "זכור", ערב של יוצרים לקראת יום השואה, שייערך הערב במרכז ברודט בתל אביב. "הדור השני שאף להיות צבר, לא רצה לדבר יידיש ולא היה מעוניין לשמוע מה קרה בשואה, בעוד אנשי הדור הראשון, כמו סבא אברשה וסבתא פרידה, לא התלהבו לספר. להם היה חשוב להתחיל חיים חדשים ולהגן על ילדיהם מסיפורי הזוועות".
מתי הייתה ההפשרה?
"כשבני הדור הראשון לשואה הבינו שאם הם לא יספרו, הסיפורים ירדו איתם לקבר. משהו נפתח אצלם בקשר עם הנכדים, שהיו באים ושואלים שאלות. כך, בכל אופן, נהגתי אני, כילדה סקרנית, התעניינתי וסבא סיפר סיפורי גבורה מהמלחמה. לסיפורי הזוועות אני מתוודעת עכשיו בספר של סבא על גטו וילנה, שהוצאנו אחרי מותו".
סבה של קלדרון הוא חתן פרס ישראל, המשורר אברהם סוצקבר (2010־1913), מענקי התרבות היידית. חוקר הספרות פרופ' בנימין הרשב, מתרגם שיריו בספר "כינוס דומיות", תיאר אותו כאחד המשוררים הגדולים של המאה ה־20.
אחד מסיפוריו המדהימים של סוצקבר היה על איך ניצל אחרי שנאלץ לברוח מהגטו: "בדרך אל החופש הוא היה צריך לחצות גשר שעליו התהלך חייל גרמני. מה עושים? - לסבא הייתה הברקה. הוא צעד ישירות לעבר החייל וכשהגיע אליו, אמר עם כל תעצומות הנפש שהיו בו - 'טוב שאני פוגש אותך. לאיזה כיוון אני יכול לברוח בלי להיתקל בגרמנים?'. 'עשיתי לו שוק פסיכולוגי', כך סיפר לי בגאווה. מרוב הפתעה, הראה לו החייל את הכיוון ונתן לו לעבור.
"לאחר שחצה את נהר ויליה, הגיע סבא לעיירה ודפק על דלת בית מספר 13. פתחה לו אישה יחפה, שעם שערה הלבן נראתה לו כמו אליהו הנביא. היא הוליכה אותו אל מרתף תפוחי האדמה, שם הסתירה אותו כמה חודשים. כשהיא ובעלה שמעו ממנו על דאגתו לרעייתו שבגטו, הם הבריחו אליה מאז אוכל. המצילה הוכתרה לאחר המלחמה כחסידת אומות העולם".
עוד סיפור מרתק סיפר סוצקבר על חילוצו מהיערות. הוא הצליח להבריח באמצעות פרטיזנים למוסקבה את הפואמה "כל נדרי", שבה תיאר את הזוועות בגטו. הפואמה עשתה רושם אדיר ובעקבות זאת נשלח מטוס שיחלץ אותו ואת זוגתו. כדי להגיע למטוס, הם חצו שדה מוקשים. הם לא נפגעו.
ב־2010 הזדמן לבית ליסין שיתוף פעולה ישראלי־גרמני. קלדרון ומיכאל הנגבי נבחרו להעלות שם הצגה עם שני שחקנים גרמנים. "אני, שגדלתי בבית שבו החרימו כל מה שקשור בגרמניה, החלטתי להיענות להצעה כדי לספר שם את הסיפור של סבא שלי", היא מעידה. "כמובן שהלכתי לבקש אישור מסבא. הוא אמר שלא היה נוסע לשם, אבל נתן את ברכתו. בערב הפרמיירה שם, נודע לי על מותו בגיל 97. מה עושים? האם לחזור מיד ארצה? - "אם תישארי להציג, זה יהיה ההספד הכי טוב שתוכלי לתת עליו", שכנע אותי אבישי מילשטיין, דרמטורג התיאטרון".
זה היה אברהם סוצקבר, משורר מופלא. כששלח לבן־גוריון אחת מיצירותיו, המנהיג החמיא לו, אבל שאל למה לא בעברית. "כמובן שסבא נפגע", היא משחזרת. "'אתם רוצים בלי היידיש? איך בלי היידיש?', תהה. 'בלעדיה הרי נמות מקור בארץ החמה הזאת'".
"זכור", 4.5, רביעי (היום), 21:00, מרכז ברודט, צייטלין 22, תל אביב, הכניסה חופשית