הבמאי שהאיר את חומות העיר העתיקה בירושלים בלילות

“הנה לך ההזדמנות, רק תבחר", אני אומר לבניאל, מי שהיה המנהל האמנותי של תיאטרון החאן ושל פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, וכיום מרחף בעולמות אחרים, “מה תעשה אם יוצע לך אחד משני התפקידים?"
 

“אומר בנימוס - ‘לא, תודה' ואמשיך בענייני". 
 

“כי איבדתי את ה'פשן', את התשוקה לתיאטרון. אסור ללכת לתפקידים כאלה בלי תשוקה לתחום הזה. זאת מתנה מורעלת. אם אין לך הנסיוב שיגן עליך מפני הרעל הזה, החזר את המתנה, או אל תבקש אותה כלל. כמנהל תיאטרון, מה שלא תעשה, אתה טוב רק כמו ההצגה האחרונה שהועלתה אצלך. בדרך כלל אתה נערץ על בודדים ושנוא על המונים. וזאת, כשאתה נאלץ לקרוא הרים של גרפומניה כדי למצוא טפטופים של תוכן. אז בשביל מה לי זה?".
 

“אני במטה של ‘דו־מתוק', חברת סטארט־אפ קטנה שבה אנחנו בקושי חמישה עובדים, ואני משמש כמנכ"ל שלה. החברה פיתחה טכנולוגיה של הובלת טעמים. כלומר, מה שגורם למוצר להיות עם אותו טעם מתוק, אבל תוך כדי צריכת פחות סוכר. וכך, אם תשים כפית סוכר בקפה, תהיה לך אשליה שהמתקת אותו בשתי כפיות. זה משהו מהפכני בעידן שבו קוראים לצרוך פחות סוכר מסיבות בריאותיות".
 

“הייתי זורק אותך בבוז ורואה בדבריך עלבון אישי ודרך משלך לומר לי שלא בחרתי במקצוע הנכון".
 

“המסלול שלי התחיל ברצון להיות שחקן וגם זמר. זה הביא אותי ללמוד ב'למדא', אחת האקדמיות הכי טובות ללימודי משחק באנגליה. חזרתי ארצה, שיחקתי בהבימה, בקאמרי, בתיאטרון חיפה, בתיאטרון לילדים ולנוער, היכן לא. עברו עלי כמה שנים טובות על הבמות עד שקיבלתי את גזר דין האמת ולפיו השתכנעתי שהייתי שחקן מאוד בינוני. אם יש דבר שלא אהבתי, זאת בינוניות. הרי עדיף כבר להיות אפילו גרוע".

“פניתי לתחומים שבהם הייתי פחות בינוני – תרגמתי, ביימתי וכתבתי מחזות. ועשיתי עוד דברים. הם הצליחו לי יותר משהייתי שחקן. בהדרגה הגעתי לתובנה שאם ברצוני להשפיע ולעשות מה שאני אוהב, אני צריך לנהל. הלכתי ללמוד ניהול, ולא באקדמיה, שאף פעם לא עניינה אותי. מצויד בתעודת הניהול הלא אקדמית נכנסתי לתחום שבו אם אתה מוכר כמנהל, אתה ממשיך בכך עד היותך בר מינן.
 

“לאחר שניהלתי את מדור הדרמה בקול ישראל, הציע לי מנכ"ל אמנות לעם, יוסי פרוסט, לנהל את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שם נהניתי מהשנתיים מהיפות שהיו לי אי פעם. עברתי להיות דרמטורג בהבימה תחת עמרי ניצן כמנהל אמנותי. בתחנה הבאה שלי שימשתי כמנהל האמנותי של תיאטרון החאן. בתקופתי העלינו את ‘רומיאו ויוליה' יחד עם תיאטרון ‘אל קסבה' ממזרח ירושלים. כשהייתי בחאן נולד ה'חטא'".
 

“היה לי חוש לגיוס חסויות של גופים מסחריים כדי לממן חלומות אמנותיים. טדי קולק היה אומר שעלי לעסוק ביזמות לצד התיאטרון. כך הצלחתי להביא חסות מחברת ‘פיליפס' העולמית לתאורה של ‘רומיאו ויוליה'. מנכ"ל החברה אמר שהוא חייב לראות מי זה שהצליח להוציא כסף מהחברה שלו לצורך הפקה אי שם במזרח התיכון. כשבא ארצה עם אשתו, שיכנתי אותם בחדר מול החומות במלון המלך דוד".
 

“האורח שלי לקח אותי הצדה ואמר: ‘החומות הן בושה. לאחר שמהחלון במלון ראיתי שאין תאורה לחומות, אממן לכם את זה'. הוא שלח תאורן מליון, שהיא עיר האורות האמיתית בצרפת, לא פריז. ויהי אור על חומות ירושלים. אז אמר לי מנכ"ל ‘פיליפס': ‘אני לא יודע מי אתה ומה אתה, אבל אתה יכול למכור קרח אפילו לאסקימוסים, בוא איתנו'. ביוזמתו ובהשקעה ראשונית של החברה שלו הקמתי כאן חברה לעיצוב תאורה שהאירה כל מה שזז, כולל מגדלי עזריאלי ונצרת 2000, שפעלה גם בחו"ל. שיתוף הפעולה הזה נגמר כשאותו מנכ"ל צרפתי חטף אירוע מוחי".

 

על אף החוש העסקי שהתגלה בו, בניאל לא הפסיק את עיסוקיו האמנותיים. במשך מספר שנים ניהל במרכז סוזן דלל את אירועי המחול של “הרמת מסך". “אני, אחד שלא יודע לעשות ולו פירואט אחד, אצלי נולדו טובי הכוריאוגרפים בארץ, בהם ענבל פינטו וברק מרשל", מספר בניאל, שלפני שעבר באופן סופי לעולם הסטארט־אפים, גם הספיק לנהל את אירועי “חשיפה בינלאומית בתיאטרון".
 

“תם ולא נשלם", הוא מעיר, “נשארה לי נגיעה קסומה אחת בתיאטרון. הבת שלי, אנה, שהיא מוכשרת כמו שד, משוררת ובמאית, מתייעצת איתי. כשאני נקרא על ידה, אני משתדל לא לקלקל לה. היא שונה ממני, תודה לאל, והרבה יותר טובה ממני".
 

בניאל (70), חיפאי במקור, הוא אב לשלוש בנות. בתו הבכורה, נועה, מנישואיו לנורית שטרן, רקדנית להקת "בת־שבע", היא עורכת דין, העוסקת בזכויות יוצרים. מנישואיו לאילנה, רעייתו זה מכבר, הוא אב לאנה, כאמור משוררת ובמאית, ולנעמי, עורכת סרטים.
 

לגלגול הנוכחי שלו הגיע בניאל בנסיבות משפחתיות. אביו הוא פרופ' אברהם בניאל, מאבות המחקר התעשייתי הכימי בארץ, מי שהיה מנכ"ל ומנהל מדעי של תמ"י (תעשיות מחצבי ישראל) ובין השאר היה מעורב ב"חיפה כימיקלים", במכרות הנחושת בתמנע, במפעלי הברום בים המלח ועוד.
 

“באבא שלי, בן ה־98, אני רואה הסטארט־אפיסט הכי צעיר בארץ", אומר עליו בנו בהערצה, “הוא ועמיתו, פרופ' אהרן אייל, פיתחו פטנט שהופך גזרי עץ לסוכר ולדלק, וזאת בחברת סטארט־אפ שניהלתי להם".
 

“היינו רוצים. הצלחנו לא להרוויח אפילו גרוש מעשרות מיליוני הדולרים ששילמה חברה מתעשיית הנייר הפינית תמורת הפטנט".
 

“כדי לממש המצאה, צריך השקעה. הסתבכנו עם משקיעים מארצות הברית, שאומנם השקיעו, אבל גם רוקנו את הקופה של החברה ולקחו לעצמם את רווחי מכירת הפטנט, לאחר שקודם לכן שתלו מנכ"ל אמריקאי מטעמם.
 

“לא נעים לראות איך הכסף נוזל לך בין האצבעות. ב'תקלה' ההיא לא היה כדי לעצור את אבי, שכל הזמן מפתח דברים. כך הגענו לסיפור של ‘דו־מתוק', חברה שבה אבי הוא הממציא, אני המנכ"ל ואיתנו יש משקיעים, הפעם מהארץ. אנחנו חדורי תחושת שליחות. רוצים שלאנשים יהיה מתוק בחיים אבל עם פחות סוכר. שיהיה להם גם טעים וגם בריא". 
 

אחרי עשרות שנים, שבהם צעדו האב ובנו במסלולים שונים, מצאו השניים את הזמן לאחד כוחות ולעבוד יחדיו בהגיעו של האב לגיל 90. “לא כל אחד זוכה לעבוד ככה עם אבא שלו", אומר בניאל, “מילדות נטיתי לתיאטרון, ואולי בכך אכזבתי את אבי, שכנראה היו לו ציפיות אחרות ממני". 
 

“זה התחיל אצלי כאשר כנער הייתי בבר־מצוות ובאירועים אחרים עם מערכונים של קישון. אחר כך משהייה בארצות הברית, בשנת שבתון של אבי, הבאתי הנה את ‘סיפור גן החיות' של אולבי. את זה הצגתי בגימנסיה הריאלית עם רפי גרנות, מי שהיה בצמד דרום ולימים חזר בתשובה. זאת הייתה ההצגה הראשונה שלי".
 

“מה פתאום. בצבא עסקתי בצפנות בפיקוד הצפון, כשבמקביל אלי חנוך לוין מילא אותו תפקיד בפיקוד המרכז. מהצבא עברתי היישר ללימודי המשחק בלונדון. בחופשות הייתי שם סבל ב'מרקס אנד ספנסר'. במקביל הייתי סדרן בתיאטרון הלאומי. כך ראיתי את ההצגות שם עשרות פעמים וזה היה לי בית ספר בפני עצמו. למשל, ראיתי יותר מ־40 פעם את לורנס אוליביה עושה את אותלו. משחקן ענק כמוהו חזרתי ארצה לשחק בהצגת ‘אריה בחורף', בקאמרי, לצד יוסי ידין, שחקן ענק משלנו".

 

בשנים ההן עבר בניאל מהצגה להצגה ומתיאטרון לתיאטרון, אבל לא ידע מנוח. ההתנסות במשחק לא סיפקה אותו. הוא נמשך לבימוי. ב־76' קיבל מלגה ויצא לסיבוב נוסף בלונדון. “שנה שלמה נכחתי שם בחזרות", מספר בניאל. “ראיתי את הגדולים בפעולה. להיות בחזרות של מחזאי כמו סמואל בקט, זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת".

 

“כמעט שלא. היזמות השתלטה לי על הזמן. אני מתחיל את היום עם שעון ישראל, בצהריים אני מול שעון אירופה ומהערב אני מול קליפורניה. אבל אני מודע לכך שהתיאטרון בארץ השתנה. הפרינג' קם לתחייה. בזמני זה היה מדור הרעבים או אפילו הגוססים זבי החוטם. זה, עם האנרכיה המסוימת שבו, כולל גם פראות, יכול להוליד דברים שאין במקומות אחרים".