"סטנדאפ קווירי חושני": יוסי צברי בסטנדאפ חדש על החיים כהומו תימני

יוסי צברי, סטנדאפיסט בלי עקבות אבל עם הרבה עוקבים, שם את האמת שלו על השולחן, ללא כחל וסרק, ב"סטנדאפ קווירי חושני": מופע סוליקו שבו הוא מדבר על הזהויות השזורות ומרכיבות את חייו: "אני תימני, גדלתי בשעריה, למדתי מחול בניו יורק, וחייתי שם את החיים הכי מגניבים של רקדן שממלצר. יש לי אמא פולנייה־תימנייה ואני גם הומו".

ויש לו גם מסר ישיר למירי רגב, שגוזרת קופונים פוליטיים בלי הכרה ומרחפת על ענני האופוריה: "תרשמי! מירי! תרשמירי! גם אני ערבי. אבל בניגוד לדרוויש מחמוד, אני ערבי מן אל יהוד. הורי נולדו בתימן והיגרו לכאן לא מזמן. יש לי צבע עור שחור ומבטא של בני האזור".

אז צברי החליט לשבור שתיקה. למה שישתוק? הוא מעולם לא חשב לא לדבר ולא לכעוס את מה שצריך להיות צודק ונכון. וברוך השם, יש כל כך הרבה מזה בימים האחרונים.

בנוגע לעובדת היותו הומו, הוא מקפיד לא לדבר על זה כאקט של יציאה מהארון. תשכחו מזה. זה אף פעם לא היה אישיו עבורו. אבל כמו שהוא אומר: "חשבתי שאני חי במקום נאור, מתקדם וליברלי, וככל שהשנים עוברות, אני מגלה שהסיפור של להט"בופוביה תופס תאוצה, עם סמוטריץ', אורי אריאל, הרבנים והסערה סביב מצעד הגאווה בירושלים ובבאר שבע. אני מגלה שבמקום ללכת קדימה, אנחנו הולכים אחורה".

"מרוב שאנחנו מנסים להגיד 'קבלו אותנו, אנחנו אותו דבר כמוכם'. מרוב שאנחנו לא רוצים לצעוק, אנחנו משתפים פעולה עם ההדרה שלנו במרחב. זה בדיוק כמו שנשים עושות: בגלל שהן לא זועקות את ההדרה שלהן, ורק מנסות לעבוד מתוך המערכת, הן מקדמות את הקיפוח ולא עוזרת לו. אז אמרתי לעצמי, אני חייב לכתוב חומרים יותר חריפים, ולא להיות נחמד ולהגיד 'קבלו אותי, אני כמו כולם'. אין לי כוח לבקש שיקבלו אותי, ואל תעשה לי טובות, כי לפני זה אני צריך לקבל אותך. ואת יודעת מה, הגישה הזאת לא באה דווקא מההומוסקסואליות, אלא מהמשחק".

"אחרי אינספור אודישנים, אני מגלה שאני בא מעמדת נחיתות. אומרים לי: 'בוא תראה לנו מה אתה יכול לעשות'. אני מוצא את עצמי יושב מול במאי, והוא מבקש שארשים אותו. סליחה, בוא אתה תרשים אותי, ותראה לי למה אני צריך לרתום את כישורי והיכולות האינסופיות שלי - לטובתך. שאף אחד לא יעשה לי טובות, יש מספיק אנשים שאוהבים אותי כמו שאני, ואני לא צריך לעשות אקסטרה מאמץ, רק בגלל שאני נמשך לגברים. ברגע שאעשה את זה, אני כאילו מסכים עם העובדה שיש בי משהו לא בסדר".

"תראי את ועדת ביטון. מה הם אומרים? בואו נעשה כמו האשכנזים. נעשה את 'עמוד האש' המזרחי, ובמקום טיולים לפולין, נוציא תלמידים לקברי צדיקים. למה אנחנו צריכים לעשות כמו מישהו אחר? כך אתה מנציח את היותך מקופח. בואו נדגיש את השוני, ולא נהיה כמו האשכנזים - רק בשחור. בואו נספר את הסיפור של התימנים מכנרת, ואת העלייה של היהודים מהבלקן. אצלנו במשפחה אף פעם לא נסעו לקברי צדיקים ולא השתטחו על אף קבר. רוצים להוציא תלמידים לטיול? קחו אותם למרוקו, תראו להם את הקהילות המפוארות. דברו על הדברים המיוחדים האלה, ואל תנסו להיות כמו מישהו אחר, אחרת זה לא ייגמר. למה כל הזמן לזעוק את הקיפוח?".

"כשחקן תיאטרון אני שומע כל יומיים בערך: 'אתה תימני מדי, מזרחי מדי. אתה אתגר ליהוקי'. זה בולשיט. אנחנו לא בתיאטרון באנגליה בחצר של המלך ריצ'רד השלישי או בצרפת של מולייר. אנחנו בתיאטרון בתל אביב, ונותנים לקהל שעה וחצי של סיפור. למה המלהקים יכולים לקבל מבטא רוסי, אבל לא ח' וע'? בוודאי שיש גזענות בתיאטרון, ולא רק שם. גם בפרסומות. אבל אני בטוח שכל מי שזועק קיפוח – כמו מירי רגב למשל - הם לא אנשים שבהכרח נתקלו בקיפוח. היא בעצמה לא יודעת מה זה".

"אין קיפוח של מוזיקה מזרחית. שיפסיקו לבלבל את המוח. מוזיקה זה דבר שקשה לעשות, ואם יש שיר טוב, הוא יתקבל לפלייליסט. אין מישהו רע שיושב מאחורי הקלעים ואומר: 'אני לא רוצה את השיר הזה כי הוא מזרחי'. כל אחד מאיתנו סוחב על גבו חטוטרת ומרגיש בה מקופח. כולנו כאלה. השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה. אני לא מוכן לחיות עם התחושה הזאת". 

המופע הוא התשובה של צברי לתחושה הזאת, ולדבריו זאת הסיבה שהוא מתחיל במשפט 'אני יוסי ואני הומו'. "זה כמו שאדיר מילר וישראל קטורזה, ובעצם רוב הסטנדאפיסטים, עוסקים ביחסים בין גברים לנשים המצחיקולות שלהם, שרק מנג'סות להם להוריד את הזבל ולהרים את הקרש", הוא אומר. "אני מראה שאצלנו זה לא שונה, ובו בזמן אומר שההתעסקות הזאת תפלה".

"בקטנה. זאת לא הרצאה ואני לא שר הרווחה, אבל אני חושב שבתור אמן שאנשים באים לשמוע אותו, יש לי תפקיד. לא מעניין אותי לעשות שעה וחצי של אסקפיזם, אלא לפתוח את הראש, כדי שתשמעי כמה דברים. ואם אוכל לקדם אג'נדה חברתית, זה המנדט והתפקיד שלי כאמן. אנחנו לא יכולים להיות רק לחם ושעשועים, אפרופו מירי רגב. אנחנו חיים במקום בעייתי, וככל שחולפות השנים, אנחנו הופכים יותר ויותר קיצונים, אלימים ומשוסעים. ואם לי, כאמן, יש יכולת, אפילו קטנה, להשפיע, אני חייב לעשות את זה. אני יודע לכתוב בדיחות ועושה את זה כבר שנים. רוב המופע מצחיק, אבל חשוב לי לכתוב דברים בעלי תוכן ומשקל שנשארים איתך, וסליחה על היומרנות".