האמן שהגיע עם יצירותיו לגלריות נחשבות כשהוא מתעמת עם פצעי העבר

ישראל קבלה, 32, יליד יבנה, הוא אמן ואוצר אמנות. קבלה למד במדרשה לאמנות בית ברל והציג לאורך השנים בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, בהן Plastic in Albatross בגלריה טובה אוסמן (2011), "המסות" בגלריה החנות (2012), "תיקונים" - ביחד עם האמן אסי משולם – בגלריה pass port (2015) ו"בוידעם" בבית האמנים תל אביב (2015).

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר או גונז, ומדוע?

"אני חושב שאנחנו - אמנים פלסטיים, משוררים, שחקנים, מוזיקאים - נוגעים כל הזמן באותו נושא, מחטטים באותו הפצע. יש לנו רק נושא אחד שמעסיק אותנו ומתוכו מפציעים רעיונות או תת־נושאים אחרים. אני שב ומתעמת כל הזמן עם סיפור אחד, אבל ״תוקף״ אותו ממקומות חדשים. הניסיון, הגיל והחוויות משנות אותנו, אבל הבערה היא אותה בערה".

ומהו אצלך אותו עניין שמעסיק אותך ואת יצירתך?

"אני חושב שבתור אמן פלסטי אני פועל מתוך השפה. המון פעמים יש מילה או שם תואר שמטרידים אותי ונכפים עלי ביצירה. זה יכול להיות "תמר״, ״שחור״, ״אבא״ או כמו שאמרתי קודם - ״פצע״. לאחרונה העיסוק שלי בכתם או בפצע שעל פני הציור תופס מקום ניכר בעבודה. לאקאן אומר שהכתם שעל התמונה הוא חלק ממנה; קפה שנשפך על צילום של כלה בדיוק על השמלה מכתים את השמלה - כדימוי. אז אני לאחרונה נעזר בכתמיות האגבית בציור ומנסה להפוך אותה לדימוי בעל משמעות. המושג חיטוט גם פעיל מאוד ביצירה שלי וגם העיסוק בשכבות. לפעמים אני חוזר גם לעבודות ישנות ומחיה אותן או חופר בהן מחדש".

והאם רוח הכתמיות הזאת היא לא איזשהו רצון לקבל את הדברים כמו שהם?

"הכתמים זה החיים. לפעמים אנחנו לובשים בגדי חג ויוצאים מבושמים מהבית ומחרבנת עלינו יונה. אהבות כושלות, אירועים טרגיים לא מתוכננים. כל החיים כתמים. האמנות היא גאולה. מאז שאני מכיר את עצמי אני סובל מייסורי לידה: יש לי בערך פעם בשבוע כאבים בזרועות שהדבר היחיד שמחליש או עוצר אותם זה ציור או עבודה בסטודיו, כשאני על הרצפה, מתמסר לאיווי הגדול הזה. אני יכול לעמוד ולטפטף צבע ומבחינתי זאת מדיטציה".

מפתיתי שלג לענני קוסקוס

קבלה היה מאותם ילדים שסימנו אותם כמוכשרים. אבל גם כזה שהיה קצת מופרע, מאלה שאומרים שהם בעלי פוטנציאל לא ממומש. בהיותו כזה, הוא נפלט כמעט מכל מסגרת אפשרית ובגיל 15 הוא החליט שמספיק. הוא לא הולך יותר לבית הספר ומעדיף להעביר את ימיו אצל סבתו במושב בן זכאי.

"היא עלתה לארץ מבנגאזי, לוב, בגיל צעיר יחסית כשהיא חסרת כל", מספר קבלה, "ככה היא וסבא שלי הגיעו למושב להפריח את השממה והקימו משק חקלאי עם חממות. סבא נפטר בגיל נורא צעיר בתאונת דרכים ולא הכרנו אותו. היא הייתה אמורה לתפקד כאמא ולדאוג ל־12 ילדים ולמשק. כנראה שמתוך המחסור התפתחה אצלה אובססיה לאגירה.

"מאחורי הבית שבו חיה היה צריף בטון ואסבסט שהיה בעצם הבית הראשון שלהם. בתור נער סקרן הדבר היחיד שעניין אותי היה להיכנס לשם ולמיין. היא הייתה אוגרת הכל בחביות פלסטיק כחולות ענקיות - מחבלים לכביסה ועד לדפים, מספרי קודש וגולות ועד לבגדים ישנים ומרופטים - הייתי עושה שם מעין 'סידורים', 'אינסטליישן', מה שהיום ממש נראה לי כמו 'מיצב'. לפעמים את הסידורים האלה הייתי גם רושם, מתעד ומעתיק על ניירות שהייתי מוצא בין המשקופים של הצריף. הסידורים וההצבות האלה היו מתקיימים בדרך כלל בלילה, כמו טקסים סודיים. זה היה מהפנט אותי ומרגיע וגם מעורר את הדימיון והמחשבה. זה בעצם היה המפגש האמיתי שלי עם האמנות".

אילו מחשבות עלו בך?

"בעיקר עלו בי זיכרונות: הידיים של סבתא שלי המתבקעות ממאמץ ועבודה, יבשות, פצועות, מסובבות גרגרי סולת על הנאפה, מולידות לתוך קערת פלסטיק ענקית פתיתי שלג שבבטן היו נהפכים לענני קוסקוס. האוכל שלה היה הרפואה שלי והיום פרגמנטים ממנו נמצאים אצלי בעבודה.

"אני בטוח שאם הייתי נולד למשפחה אחרת, הייתי אמן אחר. כמו שיהיה גם מדויק להגיד שמעולם לא עסקתי ב'דימוי' המשפחה בעבודות שלי. אבל המשפחה שלי נוכחת בכל העבודות. ובעיקר הטראומה. העבודה נולדת אצלי מתוך הטראומה - פעם כפרקטיקה תרפויטית ופעם כהרסנית".

איזו טראומה?

"הטראומה היא גן שנולדים אליו או שלא. מאז שנולדתי הרגשתי מחויב לשבט הזה של האחרים, המסומנים – המזרחים. גדלתי בבית מסורתי מאוד עם אבא דתי שקידש הכל והתפלל שלוש תפילות ביום. כשהייתי מאוד צעיר הוא נפל למשבר נפשי וזה טלטל את עולמי. התרחקתי מהטוב המוחלט וחיפשתי את עצמי בצדדים האפלים. מאז, הטראומה היא המפעילה, הקטליזטור המחולל, זו שמייצרת את אימת הקודש בתוך החול. הקמאיות שמלווה את חיי מלווה את עבודתי, התפילות בבתי הכנסת היו טראומה, האוכל של סבתא, האשפוזים של אבי, התלישות מהעולם.

"האמנות היא הטראומה בהתגלמותה הפלסטית וגם המטפלת הגדולה, היצירה גם מולידה חרדה וזה שלח אותי בשנה האחרונה למפגש עוצמתי עם הפסיכואנליזה. מאז שאני מדבר כמה פעמים בשבוע על הספה של הפסיכולוג, אני גם מצייר הרבה יותר. פעם התקיעות בגרון מעודף המילים ותחושת המחנק סגרו לי את הברזים היצירתיים. יכולתי לשבת ימים בסטודיו ולהביט אל התקרה. לא ירד כלום מהתקרה ולא מהשמיים. הייתי במסע של חזרה בתשובה והתקרבות אל המקורות היהודיים. ככל שהתקרבתי אל הדתיות הממוסדת, הרבנית, הרגשתי איך אני מתרחק מאלוהים. כי האלוהות שלי מקורה בחומר, בשפה, בצורה, בתנועת העולם, בטבע, ולא בספרי מוסר והתנדנדות עם ציבור במניין. אולי הטראומה הזאת של הבית היא מה שמניע אותי אל החיים של היצירה".

אם יצירה היא תחליף לאמונה, הרי שאתה עדיין שבוי בעולם הדתי, פשוט החלפת אדונים?

"לקחתי מהיהדות דברים מסוימים מאוד כמו הייחוד של הדברים, הקשר של השפה אל הגוף. להתעטף בטלית או להיקשר בתפילין זה מסוג הדברים שתמיד הכי דיברו אלי. אני איש של חפצים, של פרקטיקה. והרבה פעמים אני חייב להיעזר בכלי או חפץ כדי להתקיים, כמו אובייקט מעבר שהולך איתי. המכחול הוא שרביט שפותח דלתות ומחולל קסמים ומהפיכות".

שייך אבל לא שווה

קבלה לא קרא את דוח ועדת ביטון. הוא לא איש של ועדות. לדבריו, הוא גם התעייף מהשיח המזרחי־אשכנזי. אבל הוא בהחלט מזהה תסכול בקרב בני דורו. "אני מאמין באהבה, לא בשנאה, אבל יש כאן פער שיהיה מאוד קשה לתקן ויש אנשים משני הצדדים שנהנים מהפער הזה", הוא אומר. "אחת הסצנות מהילדות שאני הכי זוכר היא שסבא שלי היה מחזיר אותי מהגן. היה מגיע גבר מבוגר, כמעט שני מטר עם קסקט וריח של אפטר שייב צרפתי ומרכיב אותי עד הבית על הסבל של האופניים. בבית היה לו רדיו פיליפס אפור ענק והוא היה מסובב ומעביר תחנות, מחפש לשמוע עבד אל־וואהב, פריד אל־אטרש, כינור, סנטור, משהו מהצלילים ההם משם. הוא היה תוניסאי עם השכלה צרפתית, איש ספר ורוח, וכל מה שהוא קיבל ברדיו היה כוורת וסיפורי פוגי. זה משעמם את הנשמה וזה היה מוגדר כאן שנים כ'תרבות'. זה ג׳אנק. וכל זה בזמן שמוזיקאים ענקים הופיעו על שולחן בשכונה או על גג במועדון ברמלה. הסיפור של זוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון הוא אמיתי: מזמרת חצר אצל מוחמד החמישי במרוקו, היא נפטרה חסרת כל וקול על מיטת סוכנות בשכונה ג׳ בבאר שבע. זאת אלימות. זה עיוורון וזה הדבר הכי לא תרבותי שאפשר לעשות לאוכלוסייה שלמה".

איך אתה הרגשת את זה באופן אישי?

"למדתי בבית ספר שבו רוב התלמידים בו היו אשכנזים, בנים של אנשי קבע וטייסים. היו מורות שאמרו לתלמידים לא להתקרב אלי כי אני בעייתי. אני מאשים בעיקר את כור ההיתוך. השבירה של הערביות ומחיקת הסממנים התרבותיים הובילו את המזרחים להדחקה ורצון להשתייך לעדר".

למה לדעתך עכשיו הזעקה המזרחית מגיעה לכותרות?

"כמו האביב הערבי וכמו היציאה באוהלים לרוטשילד במחאת הדיור, הפייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות לכל בעל מקלדת להביע דעה. הפנתרים השחורים לא יכלו להגיע לכל בית והפייסבוק - כן. חלק מהמעוררים של כל זה בטוחים ששירה עשתה את זה וזה לא נכון. השירה כן הגיעה לעיתון 'הארץ', אבל בלי הפייסבוק זה היה נשאר שם עם ארבע־חמש תגובות. מה שכן, דור ה־y שואל ומדבר וככל הנראה לא הייתה אפשרות להימנע מהנושא העדתי. שינוי לא יקרה ולא קרה. נפתחה קצת מודעות. בדיוק כמו המודעות למטרוסקסואלים של תחילת שנות האלפיים. שנה־שנתיים כולם עשו לייזר וסידרו גבות ועכשיו שוב כולם כמו קופים עם זקן. מדובר באופנות. גם במחאה יש אופנות. כרגע הטרנד החם הוא טבעונות מזרחית עם זקן. עד שנפתור את הבעיה הערבית, הכיבוש, מצוקות העולים מאתיופיה, שום דבר לא ישתנה באמת".

מה אתה אומר על הסטיגמה שלפיה המזרחים הם ימנים מושבעים?

"רוב המזרחים הם לאו דווקא ימנים, למרות שההגמון רוצה לתאר אותם כך. כשיש פיגוע מיד רצים לצלם סוחרים בשוק התקווה כי שם יש מזרחים, שהסלילו לשם. ו'כעס מזרחי אותנטי' מצטלם יפה.

"אחת הסיבות שהרבה מזרחים מגדירים את עצמם כימנים או כשונאי ערבים היא שוב הניסיון של מפא״י ודומיהם לטשטש את הזהויות של היהודים מארצות ערב. הרי בן־גוריון היה סוג של משיח ואותו משיח אסר לדבר בערבית וללבוש מלבושים מסורתיים מארצות ערב. ההגמון היה חכם והוציא למתקפה בערבים את מי שהיו הכי דומים להם. כשהייתי בכיתה ו׳ היה פיגוע וכשחזרתי מההפסקה אחת הילדות קפצה על השולחן בקריאות מוות לערבים. חזרתי הביתה מבויש ואמרתי לאמא שלי 'סבתא מדברת ערבית, היא לובשת מטפחת, אנחנו ערבים'. היא הכחישה. אמרה לי 'מה פתאום ערבים? אנחנו יהודים'. וככה הזהות שלי התחילה להתגבש. זה היה רגע מכונן בהבנה שלי כילד, שאני לא שייך. ואם שייך אז לא שווה".