חופשייה על הבר: הפרויקט המפתיע של ריקי בליך

בין כוסית ויסקי לערק נחשף בהדרגה סיפורם האישי של יושבי הבר. זה קורה להפתעת הקהל, שאינו מודע לעובדה שמדובר בשחקנים - עד לרגע שבו הספוט מאיר על אחד השחקנים, הפותח במונולוג מרגש, מצחיק, מרתק ובעיקר אמיתי.

"שיחות עם הברמן" כולל מונולוגים מצחיקים על עבודה, אכזבות, אהבה וזוגיות. בין מונולוג למונולוג, באווירה ביתית, חמה וצעירה, נהנים הצופים מרפרטואר המשקאות על הבר וכן ממוזיקה טובה.
 

לרגל חגיגות ההצגה ה־200 הצטרפו רון שחר ודביר בנדק לאנסמבל הקבוע של "שיחות עם הברמן": ריקי בליך, רוני דואני, יפית אסולין, יעל יקל, לירון בן ששון, כנרת פלד, הילה הויזמן, מאור שוויצר, חי מאור, גור קורן ואיציק גבאי. היוצרות: ליחי בקרמן ונטלי צוקרמן־ארז. הבמאי: שלומי אדרי.

"בימים אלה אני משחקת בעיקר בהצגה 'מה עושים עם ג'ני' ב'הבימה', הגוזלת את רוב זמני, עקב הצלחתה המסחררת", מספרת ריקי בליך. "אני מסתובבת בכל הארץ עם שתי ענקיות תיאטרון, ליא קניג ודבורה קידר, ואני נהנית מכל שנייה לצדן על הבמה ומחוצה לה. חוץ מזה, אני מחכה שיצא לאקרנים הסרט המעולה 'תיקון' של אורי סיון, שהשתתפתי בו".

"אני מכירה את שלומי אדרי - הבמאי והמייסד של ההצגה הזאת בגרסתה הישראלית - מימים ימימה, כששנינו עוד היינו צעירים ויפים ולמדנו יחד בקורס למשחק. נדמה לי שהיינו אז בני 19. כבר אז חיבבתי אותו מאוד. מאז לא ראיתי אותו כמעט 20 שנה, עד שפנה פנה אלי פתאום לגבי ההצגה. אני כבר הייתי סקרנית מאוד, כי שמעתי עליה מכל מיני כיוונים. הסתקרנתי מאוד איך זה לשחק במקום שהוא, כביכול, כל כך לא טבעי לתיאטרון, שהוא כמעט ההפך ממה שאני רגילה אליו. כשהוא פנה אלי, שמחתי כמובן לנסות. ניסיתי ונדלקתי. אחר כך הוא הציע לי להצטרף באופן קבוע, ואני באמת שמחה להשתתף בכל פעם שהלו"ז מאפשר לי".

"כל הופעה שונה מאוד מקודמתה. זה מדהים שלקהל יש איזה אופי משותף. מרגע שההצגה מתחילה, מסתמנת איזו דינמיקה של תחושת ריכוז, או אווירה של צחוקים, או של אנטי. גם זה קורה לפעמים. תחשבי על חבורת אנשים, שלפני רגע היו זרים לחלוטין והגיעו באופן אקראי לגמרי לראות הצגה בתיאטרון, אבל מקבלים פתאום מכנה משותף. זאת ללא ספק התנהגות גורפת.

"במקרה של 'שיחות עם הברמן' זה חזק פי כמה, כי הקהל יושב בבר. אין תחושת שקט ונימוס כמו בתיאטרון הרגיל. יש אלכוהול ומוזיקה, ואווירה בלתי אמצעית וזורמת, ואז הם ממש נעשים מין גוף אחד, וזה משפיע על התחושה שאנחנו השחקנים מקבלים. אז לפעמים יש צחוקים מטורפים. לפעמים דווקא מקשיבים לנו בריכוז גמור. בכל מקרה התחושה שונה ומעניינת בכל פעם. זה מה שממכר בלעשות את ההצגה שוב ושוב".

"כשאני עושה את זה, אני מרגישה שאני עושה תיאטרון כמו פעם. כמו תיאטרון הגלוב של שייקספיר או תיאטרון רחוב בכיכר העיר, בשוק, כשהקהל היה שותף פעיל לגמרי והביע דעתו על ההצגה תוך כדי התרחשותה, ויצר דיאלוג עם השחקנים, בלי שום דיסטנס. תיאטרון דינמי לחלוטין, שמתרחש בתוך הקהל. תיאטרון שבו יש לקהל חופש להגיב ולהיות שותף. הם קרובים אלינו מאוד, הם יושבים ממש לצדנו על הבר. אנחנו מסתכלים בעיניים, מדברים. זה נפלא. אין בכלל אפקט כזה בתיאטרון שבו אני עומדת על הבמה, והם יושבים מולי על כיסאות, וברור לגמרי איפה אני ואיפה הקהל. כאן זה ממש קרקסי, אינטראקטיבי, מתוך הקהל, בתוכו. אני ממש חושבת שאנחנו משחזרים שם איזו חוויית תיאטרון קדומה ועממית, במובן הכי טוב של המילה. זה ממש ממכר".

"לפעמים יש אנשים שאני קולטת שהם כבר שכחו שהם בהצגה. שיושבים עם המשקה שלהם כמו בבר רגיל, מפטפטים ואדישים לעובדה שמישהו נותן עכשיו את נשמתו במונולוג. לרוב זה לא מפריע. זה חלק מהקסם, ואפילו קצת יותר אמיתי, שהרי השיחה שלנו עם הברמן היא פרטית כביכול, לא כולם חייבים להקשיב. מצד שני, היתרון בלהופיע מול קהל שכבר שתה כמה כוסיות, והוא מבושם ושמח, עולה בהרבה הרבה על כל החסרונות".

"זה כל הכיף. לפני שנים, כשהתחלתי לעבוד ומצאתי את עצמי במיינסטרים של ערוץ 2 ('אסתי המכוערת' - ר"ז) ואחר כך ב'הבימה', עשיתי עם עצמי הסכם: שתמיד אדאג לעשות לפחות דבר אחד שיהיה בשביל הנשמה ולא בשביל הפרנסה. שרגל אחת שלי תמיד תהיה בפרינג'. במקום שבאים אליו כדי ליצור, כדי לחפש וכדי לחקור, במקום שבו מקימים לבד תפאורה ומופיעים לפעמים מול עשרה אנשים, עם חומרים שאולי לא היו עולים לעולם על במה גדולה יותר. אני גאה לומר שברוב המוחלט של הזמן אני שומרת על ההסכם הזה שכרתתי עם 'נפש האמן' שלי. זה בדיוק כל הכיף וכל הקסם. ליהנות משני העולמות, כדי שלא לשכוח למה אני בכלל עושה את זה".

"ממש לא. כשאשחק את ליידי מקבת, אני מצפה שכולם יקשיבו בריכוז ולא יגהקו ויסריחו מבירה ומסיגריות. אבל ברצינות, אני חושבת שנהדר שיש הכל מהכל. זה מה שנפלא בתיאטרון. זה לא דבר מוגדר לחלוטין, והוא יכול להיות הכל. כל עוד יש שחקן, ומולו יושב אפילו אדם אחד, ולשחקן הזה יש משהו להגיד, יש לנו תאטרון".