תמונה ראשונה
האולם בבית מפעל הפיס בתל אביב, שראה ימים יפים מאלה, בטח זוכר את הלילות שבהם שימש כמשכן הסינמטק, כשצעירות וצעירים שוחרי פליני, ברגמן וקורוסאווה גדשו אותו עד לשעות הקטנות של הקרנות חצות.
עוד הרבה לפני כן מימש האולם הפצפון הזה את חלומותיו של איש תיאטרון צעיר ונמרץ בשם שמואל עצמון, אבא של ענת. הוא הקים שם תיאטרון בשם "זווית", שהלם מאוד את המקום המצ'וקמק הזה. אגב, זה היה לפני שעצמון חזר לדבר ביידיש.
אבל אנחנו היינו שם קודם. שני תיכוניסטים מכיתה י"א שנבחרו לשמש כשופטים בתחרות כישרונות צעירים ארצית שערך "מעריב לנוער". איך נבחרנו דווקא אנחנו, לצד עיתונאים מפורסמים, ששמותיהם פיארו את דפי השבועון הכה פופולרי באותם זמנים? לא זוכר. אני זוכר את טלילה בן זכאי ואת משה בן שאול ואולי גם את מאיר נחתומי, הכתב הכוכב שהיה חתום בכל שבוע על שלוש הכתבות הכי מדליקות בעיתון, לפחות. בכל כתבה היה חותם בשם אחר, אבל אנחנו זיהינו את הכותב ופענחנו גם את השמות הנוספים שהמציא לעצמו.
והתחרות עצמה? בינינו, מבלי לפגוע בכבודם של המתחרים, הם לא היו מי יודע מה. אולי היו שם אחד או אחת שהצליחו להעיר מעט את הקהל, שהיה מורכב - איך לא, מבני משפחה ומצעירים שנבחרו להתהדר בתואר כ"נ. אלה היו כתבי הנוער של "מעריב לנוער", שהסתובבו שם כאילו שהם לפחות מאיר נחתומי או אמיר בקר, אחד מהשמות שבהם נחתומי הכוכב היה חותם על הכתבות שלו.
תמונה שנייה
לבמה עולה נער עגלגל. מה עגלגל? שמנמן. איזה שמנמן? שמן. מאוד שמן. מאוד–מאוד שמן. גם לא גבוה במיוחד. ממש נמוך. קוראים לו דוד ברגר. הוא בן 14 והוא מדימונה.
טוב, תנסו רק לרגע לדמיין שאתם תיכוניסטים צעירים ומולכם על הבמה, אחרי הכנרים במכנסי הגברדין, השחקנים יפי הבלורית והזמרות המתוקתקות - עומד ילד נמוך ושמן מדימונה שגם - איזה אבסורד - קוראים לו ברגר. איזה סיכוי יש לו?
והברגר הזה לא שר את "ערב של שושנים". הוא לא מנגן את הצ'רדש. הוא לא מדקלם את "מגש הכסף" ולא מושך חבל בפנטומימה. הוא פשוט מספר על סוליקה מלול מדימונה, השכנה המרוקאית שלו. בכל פעם שסוליקה - ברגר זועק/ת "אני מתה. אני מתה!", הקהל נקרע מצחוק. מחיאות הכפיים הסוערות מרעידות את האולם והקהל לא מוותר. הילד ההמום והנרגש חוזר לבמה כדי לקבל את הפרס (מנוי שנתי על "מעריב לנוער" או משהו כזה), אבל הקהל שהתעורר לא מניח לו והוא שולף בספונטניות, בלי ליווי, חיקוי מושלם ומדויק של שושנה דמארי.
אחרי שנים סיפר לי שאת הדרך בחזרה לדימונה הוא עשה בדיוק כמו שהגיע מדימונה - בטרמפים.
תמונה שלישית
לונדון. ווסט אנד. דודו דותן ואני לא מחמיצים אף הצגה אחת. הצגת מנחה. הצגת ערב. קומדיות. דרמות. מחזות זמר. הוא חייב לראות הכל. לא מוותר. אוסף ושומר את כל התוכניות ורוכש את כל התקליטים.
בערב האחרון אנחנו הולכים לראות קומדיה. קראנו את הביקורות. המבקרים לא יצאו מגדרם, אבל לנו זה לא אכפת. כי ג'ון גילגוד, סר ג'ון גילגוד, מככב בה. סוג של חלטורת קיץ לשחקן המוערך, שכנראה רצה להתאוורר אחרי ששיחק לא מכבר ב"ריצ'רד השני" של שייקספיר. ואולי גם לעשות קצת לביתו, אף שמעולם לא הקים משפחה.
אחרי ההצגה (שהייתה - איך אומרים בורקס באנגלית?) מציע דודו שניגש לחכות לסר ג'ון בכניסת האמנים.
"עזוב, בטח יש שם תור גדול וכבר מאוחר".
אבל דודו לא מוותר אף פעם. ככה גם הגיע כעבור שנים עם יוני בנו לבית הלבן, לביקור אצל ביל קלינטון. בפתח כניסת האמנים ביקש השוער מהקהל, שמנה רק את דודו ואותי, להתאזר בסבלנות.
"אתה רואה", אמר דודו, "מזל שאנחנו פה".
"למה?", אני שואל.
"תאר לעצמך שלא היה מחכה לו אף אחד. איזו בושה מנענו!".
עוד תכונה דודואית מובהקת.
ואז הופיע סר ג'ון. דודו הגיש לו את התוכנייה לחתימה. סיפר לו שאנחנו מישראל. גילגוד שאל מה אנחנו עושים. התחלנו לפרט את הרזומה שלנו, אבל הוא קטע אותנו, "מה אתם עושים עכשיו? רוצים להצטרף אלי לכוסית?".
לא הצטרפנו. בגללי. מודה.
תמונה רביעית
תיאטרון הבימה. אולם רובינא. ארונו של דודו מונח על הבמה שהוא כל כך חלם להיות עליה בחייו. בכירי אמני ישראל ניצבים המומים במשמרת סביב הארון. בעוד 12 יום אמור היה לחגוג יום הולדת 53. דודו ברגר, הילד השמן מדימונה.
על הבמה שושנה דמארי. שושנה דמארי האמיתית. היא שרה לו את שירם של אורלנד וזעירא, שהיה כל כך אהוב עליו:
"היה הולך ושב אלי קודח
היה נושא דמותי ממול פניו
הגידו נא, היש בכם יודע
אי אנה זה הלך לו ולא שב".