הנסיכה הקטנה מדימונה: נטע בר רפאל בהפקה דרומית מפתיעה

"הכל קרה אצלי הפוך", מספרת בר רפאל, "גדלתי באשדוד, אבל בגיל 15 התחלתי ללמוד תיאטרון בתלמה ילין. משם, בעקבות השעות הארוכות בבית הספר וההתניידות הלא פשוטה בתחבורה הציבורית, עברתי למרכז. אחרי השירות הצבאי המשכתי בלימודים גבוהים של משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הבחירה לבוא לדימונה הגיעה אחרי תקופה עסוקה בעיר, שבה עברתי מהפקה להפקה. עשיתי בתקופה הזאת דברים שאני גאה בהם מאוד, אבל אחרי כמה זמן הרגשתי שחסר לי משהו. כנראה חיפשתי שורשים. מקום שיהיה כמו בית. כשהגיעה ההצעה מתיאטרון דימונה לשחק בהצגה 'קופסאות בטון' (בבימויו של יפתח קליין) על מאבקן של נשים מזרחיות בפריפריה, הייתי נורא מסוקרנת; דבר ראשון - מהעבודה באנסמבל של שחקנים שעובר יחד מהפקה להפקה ומכיר את הדברים לעומק; דבר שני - העובדה שמדובר בתיאטרון שפועל בדימונה, מתעסק בנושאים חברתיים ופועל לחשיפה של הנמצא בשוליים. החלטתי שאני רוצה להשתתף בזה, שכרתי דירה קטנה שמשקיפה אל המדבר בכפר הסטודנטים והתחלתי לספוג".

"המפגש הגורלי בין הטייס לנסיך הקטן קורה במדבר. זה מקום השינוי התודעתי שעובר על הטייס. שם טמונה הבחירה של אורי וידיסלבסקי, המנהל האמנותי של תיאטרון דימונה, להעלות דווקא עיבוד לספר 'הנסיך הקטן'. ההצגה מבקשת לראות את המדבר כהזדמנות לשינוי. הנסיך הקטן אומר לטייס: 'סוד יופיו של המדבר - שהוא צופן בחובו אי־שם מקור מים חיים'; דימונה היא גם מדבר, אבל גם מקור מים חיים. מצד אחד זה מקום קשה ותובעני, ומצד אחר הוא טומן בחובו אפשרויות אינסופיות, והכל בגלל ריחוקו".

"הספר הזה כל כך עשיר בתובנות על החיים; הוא מעלה על פני השטח הרבה קונפליקטים אנושיים כל כך עמוקים, הן של החברה והן של האינדיבידואל, עד שאתה נשאר די המום מול כל זה. הדבר שהכי חיבר אותי ל'נסיך הקטן' הוא הפער בין עולם המבוגרים לעולם הילדים, שהספר כל הזמן נע בתוכו. הנסיך לא מלמד את הטייס דבר שהוא לא יודע כבר, או שלא חווה כשהיה ילד. הוא רק מזכיר לו את מה שהוא שכח. אני מרגישה שהמפגש שלי עם הספר והתפקיד גרם לי לחזור לילדה שבי, שאולי אני צריכה להיות קשובה לה עוד יותר. הרבה פעמים אני מרגישה שילדים, חרף העובדה שהם חסרי ניסיון חיים, רואים את המציאות בצורה הכי צלולה.

"בנוסף, 'הנסיך הקטן', יותר מכל, הוא סיפור על אהבה וחברות אמת, וכמה זה חשוב בחייו של אדם, כתנאי בסיסי לאושרו.

"מורתי ורבתי, נולה צ'לטון, שאני מאמינה מאוד בדרכה, תמיד בחרה לספר על הבמה את הסיפור של מי שלא יכול לעשות זאת בעצמו. לתת קול למי שפיו נחסם; לחשוף את הצופים היושבים בכיסאות המרופדים לדברים שהם נוטים להסיט מהם את מבטם ולהמשיך הלאה. להציב בפניהם מראה, שזה בעצם התפקיד הראשי של אמנות התיאטרון העתיקה, עוד מראשיתה". ד