אנשים שהלכו בתל אביב בצהרי שישי חם במיוחד התקשו לזהות את הטום־בוי הקירחת שהסתובבה ברחוב, לבושה בגדים רחבים ומהוהים, סנדלי שורש ותיק גב ספורטיבי. כשפניה צרובות משמש, נקיות מאיפור ועליהן מרוח חיוך לא מובן, היא נראתה יותר כמו תרמילאית אבודה מהודו, מקסימום דוג־ווקרית (מוליכת כלבים), אבל לא כמו מירב גרובר, דיוות התיאטרון המאיימת, שעד לפני שמונה שנים כיכבה כאן בתיאטרון ובטלוויזיה.
המחזה "האורסטיאה", שכתב לפני כ־3,000 שנה המחזאי הקלאסי אייסכילוס (525־456 לפנה"ס), עוסק ביחסים בין השליטים לעם. דמותה של קליטמנסטרה בתיאטרון "נוצר" חנוטה בחליפה, בפאה בלונדינית ובמניירות שלא משתמעות לשתי פנים. אומנם עיבודו העכשווי של אבישי מילשטיין השאיר את שפת המקור של המחזה, אך הוא מיקם את ההתרחשות במקומות מוכרים היטב לקהל הישראלי.
האם דמותה של קליטמנסטרה מתכתבת עם דמויות של נשים בולטות בציבוריות הישראלית?
"כדמות, שרה נתניהו, למשל, לא מעוררת בי השראה כלשהי. גם מירי רגב, בצורת הדיבור ובכוחניות שלה, היא סוג של קליטמנסטרה. היום אני אחרת".
קשה להאמין שאין לך עוד קונפליקטים.
"הנה לך קונפליקט. תמיד רציתי להיות סינדרלה, ותמיד נתנו לי את התפקידים של אמא שלה. יש בי פיזיות גברית. היו כאלה שראו בי קוקסינל, וזה פגע בי. היום זה דווקא מחמיא לי".
גרובר זכורה בעיקר בתפקידים נשיים גדולים מהחיים: "הרטיטי את לבי", "המורדים", ו"סינית אני מדברת אליך" בתיאטרון, ותפקידים מרכזיים בסדרות "שבתות וחגים" וה"האלופה 3". היא גם הייתה נשואה לשחקן גיל פרנק וילדה לו ילד. אך בתחילת שנות ה־40 לחייה נקטעה הקריירה שלה לאחר הזרקת סיליקון לפניה, שבעקבותיה הגישה נגד המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין תביעה בגין נזקי גוף. (מד"ר דב קליין נמסר: "אין תגובה").
מה את רואה היום כשאת מסתכלת במראה?
"אני לא מסתכלת במראה. אני לא מתעסקת בזה עוד. כשמופיע לאישה הקמט הראשון, יש מי שתנסה להעלים אותו באמצעים פלסטיים, יש מי שאדישה לזה, ויש נשים כמוני שמקבלות את זה באהבה. אני כבר בת 51. אני יודעת שאופנתית חמור מאוד ללכת היום עם פאוץ', אבל זה כבר לא משנה לי".
נשמע כמו ייאוש.
"להפך. זה נובע מלהתבונן במה שקורה עם חיוך, כי הדברים משתנים גם בלי שנדבר עליהם. זאת אבולוציה תרבותית".
קרובה לטבע
במקום להיות אדם חרדתי עם משכנתה על הראש, לכודה במרוץ נגד הזמן, עברה גרובר לגור במצפה רמון. קרובה לטבע. "רציתי להתרחק", היא מסבירה. "ניסיתי לעבוד במפעל לסבונים, לעזוב את התיאטרון. רציתי זמן לגדל את הילד, ו'מצפה' היא מובלעת כמו תל אביב. יש שם צעירים, אבל אין שם פרנסה. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהמדבר, ההרים המטורפים. היכולת לרדת למכתש; מושגים כמו תיאטרון והמזרח התיכון נכנסים לפרספקטיבה הנכונה.
במצפה רמון ניסתה גרובר לפתוח תיאטרון למבוגרים. "הגעתי עד שרת התרבות מירי רגב", היא אומרת, "אבל כלום לא קרה. הכל דיבורים" (ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "מצפה רמון הגישה בקשת תמיכה בהקמת תיאטרון קהילתי בתקנת סל תרבות עירוני החדשנית בחודש יולי. בקשות התמיכה יידונו בחודש הקרוב"). "אחרי שהבן שלי גדל, ואחרי שטופלתי בסטרואידים והפנים שלי חזרו לעצמם, החלטתי לחזור לבמה", מוסיפה גרובר. "זה עדיין היה צורך. כמו סם עבורי. אבל אז פניתי לכמה תיאטראות, ואף אחד לא הרים את הכפפה. ציפי פינס (המנכ"לית והמנהלת האמנותית של בית ליסין - ע"א) אפילו לא הסכימה להיפגש איתי. אני לא יודעת למה" (מציפי פינס נמסר בתגובה: "ציפי פינס תשמח להיפגש עם מירב גרובר בכל עת").
"היום אני מוכנה לעשות תפקיד של שורה וחצי בשביל פרנסה", אומרת עוד גרובר. "מה שחשוב לי הוא האווירה, ואני אוהבת את הפרינג'. אני מציגה גם בתיאטרון הגאה 'תהל'. וכשתיאטרון 'נוצר', שהוא תיאטרון פוליטי, הציע לי את תפקיד קליטמנסטרה ב'האורסטיאה', ישר הסכמתי. לא אומרים לא לתפקיד כזה".
לטענת גרובר, בעבר היא הייתה עסוקה אך ורק במראה החיצוני שלה, ופלרטטה את דרכה להצלחה. "בעבר לא התבוננתי אף פעם באחרות. תמיד דאגתי שיסתכלו רק עלי. הייתי מסתכלת במראה ומשתגעת מכמה שאני יפה. עוברת בשוק הכרמל במיני, בגרביוני רשת, בשיער בורדו ובאודם כתום. לא היה אחד שלא צעק לי: 'מה זה הדבר הזה! איזה יופי!'. במקצוע הזה, כל עוד את צעירה, את לא רואה אף אחד בעיניים".
במבט לאחור, כל מה שעברת, היה בעצם חטא ההיבריס?
"אמת. אבל יכולתי סיים את חיי כמו מייקל ג'קסון, עם המון סמים, הרבה כסף ובדידות אין־קץ. יצא לי דרך של נזיר בודהיסטי. זאת אף שאני חוגגת את עקרון העונג וחיה כך".
מה זה אומר?
"אני לא מתנזרת מגברים. היום אני עושה סקס כמו גבר. מין זה לא טאבו, ואני לא מבינה למה אפשר לדבר שעות על פשטידה ולא על מין".
הבן שלך כבר בן 17. את גרושה שגרה במדבר ועובדת בעיר. את לא מרגישה בודדה?
"לא. אני מרגישה חנוקה בתוך זוגיות. הבלון הזה התפוצץ מזמן. אני לא מאמינה שאני יכולה להחזיק בזוגיות נעימה, עם כל הצרכים והרצונות שלי. היום אני עצמאית מדי. ילדים הם הסיבה היחידה לקיים מערכת כזאת, כי הרחם עושה מניפולציה, רוצה ילד. עד שהתגרשתי לא ידעתי שאני יכולה לנסוע לבד לאנשהו. היית עסוקה כל הזמן בעצמי. הוטרדתי מינית במשך שנים. רופא השיניים שלי היה נוגע לי בחזה ומפיל מכשירים בין הרגליים שלי. המפקד בצבא, חבר טוב של אבא שלי, אפילו אחד הבמאים שבסוף מונולוג שעשיתי אמר לי שהוא רוצה לזיין אותי. בכיתי נורא. אני יכולה להגיד לו לא? הייתי בלחץ מטורף וכמובן הייתי צריכה לספוג ולגחך".
מה את רוצה לעשות עכשיו?
"טיול תרמילאים בהודו".
את כבר לא פוחדת?
"הפסקתי לפחד. פעם פחדתי מהדרך שבה אצטייר. שיגידו שאני משוגעת. היום, חוץ מהבן שלי, לא אכפת לי כלום. אז שיגידו". ד
"האורסטיאה". מחר ב־20:30, ובמוצאי השבת (24.9) ב־20:30. תיאטרון "נוצר", יצחק נפחא 2, בת ים