"הידועים / או המבקשים להיות ידועים / כמשוררים, / אולי אחד או שניים / אמיתיים / וכל השאר מזויפים, / מסתובבים במתחמים המקודשים / ומנסים להיראות כמו הדבר האמיתי, / מיותר לציין / שאני אחד המזויפים, / וזהו הסיפור שלי" (לאונרד כהן)
אינך יכול להיות אמן אמיתי אם אתה אדם אמיתי. אדם אמיתי אינו מעניין. הוא שקוף. ברור. מובן. שגרתי. כמו כולם. מה מעניין בו בכלל? אמן גדול חייב להיות שקרן גדול. כל שיר שהוא כותב הוא שקר. כל צילום שהוא מופיע בו הוא שקר. כל מבט שהוא מישיר לעברנו הוא שקר. אנחנו יודעים שהוא משקר לנו, אבל מרותקים אליו. כמהים אליו. מתמכרים אליו. מתמסרים אליו. ורוצים עוד.
אז אנחנו שמים את האוזניות, עוצמים את העיניים ומקשיבים לשקרים שלו. כי הגיע הזמן לשחרר את הדמעות. להתייפח כמו ילד קטן. ולהיות, ולו לרגע קט, חמש דקות של שיר עם גיטרה מעודנת וקול חרוך, אמיתיים. אבל אנחנו פוחדים. אנחנו מתים מפחד. ולכן אנחנו כל כך זקוקים לו, לשקרן הגדול מכולם, לאונרד כהן.
כי רק השקרן הגדול מכולם יכול לומר לנו את האמת. כי רק שקרן גדול יכול לחשוף את השקרים שלנו ולהציב בפנינו מראה, שנביט בה. למה כואב לנו כשאנחנו מקשיבים ללאונרד כהן? כי לאונרד כהן הבין את הכאבים שלנו. כי לאונרד כהן ידע איך להכאיב לנו. כי רק שקרן גדול כמוהו יכול היה לגעת לנו בלב ולהסיר ממנו את כתמי ההכחשה, את צלקות ההדחקה, את שריטות האכזבה, ולרפא אותנו בקולו הגברי, המיוסר, הנואש, הסובל.
הסבל הוא שקר. הייסורים הם שקר. הייאוש הוא שקר. אתם הרי יודעים את זה. אבל מה זה משנה, המלים זולגות על העור, המנגינה מעסה את הנפש והפצעים זבים דם. הטקס חוזר על עצמו מדי שיר ושיר. משורר הכאב, מאסטר התחושות, גורו הרגשות, מעניק לנו את עצמו. הוא נולד בשבילנו. והוא חי עבורנו. המוות שלו אינו חשוב. כי השירים שלו חיים. והם ימשיכו לעשות את מה שהם עשו תמיד: ללמד אותנו לאהוב.
השקר הגדול מכולם שלאונרד כהן סיפר לנו הוא השקר של האהבה. במעלית, בניו יורק, בצ'לסי הוטל, הוא הביט בג'ניס ג'ופלין, היא חיפשה את כריס כריסטופרסון. כריס כריסטופרסון היה גבוה ודק וחתיך ובלונדיני ונוצרי. לאונרד כהן היה נמוך וממוצע ומכוער וכהה ויהודי. הוא אמר לה: אני כריס. אז היא שכבה איתו. אני לא חושב שהיא האמינה לו. והוא כתב על זה שיר. והיא מתה. והוא חי. רק כדי להמשיך ולשקר לכל אותם נשים וגברים שעורגים לאהבה. ומוכנים לשקר בשבילה. כדי להשיג אותה.
אינך יכול להיות אמן גדול באמת אם אתה מראה את עצמך באמת. עצמך לא מעניין. עצמך הוא עור ועצמות ובשר. עצמך הוא האדם הרגיל. השגרתי. המשעמם. זה שוויתר על חייו, הסתפק במועט ודעך אל מותו. לאונרד כהן הבין את מהות החיים. ומהות החיים היא כמובן לשקר. בכל מחיר. ולחיות. בכל מחיר.
כולנו משקרים. לבני הזוג שלנו. לילדים. להורים. לחברים. ובעיקר לעצמנו. אם לא נשקר, לא נשרוד. לא נוכל לחיות ולו יום אחד נוסף. ואז, בלילה, כשאף אחד לא רואה, נקשיב ללאונרד כהן, שישקר לנו על אהבה. ואז נבכה קצת. ונשתה קצת. ונרחם על עצמנו קצת. ונלך לישון.
לאונרד כהן היה האדם הכי ער שהכרתי. לא היה רגע אחד שבו הניח לחיים לנהל אותו. הוא שלט בהם לחלוטין. ובכל יום המציא את עצמו מחדש. המשורר שהיה לזמר. הביישן שהיה לסמל מין. הגולף שהיה למגבעת. הפאב שהיה לאצטדיון. השירים הקטנים שהיו ללהיטים גדולים. אתם באמת חושבים שזה מקרי? שהיה לו מזל? בחיים אין דבר כזה, מזל. לאונרד כהן, הצנוע, המינורי, האיכותי, רצה לכבוש את העולם. לאונרד רצה לבלוע הכל. לאונרד רצה להיות עשיר ומפורסם ומצליח וסמל מין. הוא השיג את כל מה שרק שאף אליו. הוא היה נחוש וממוקד ויצירתי וחכם. תביטו בצילומים שלו ותדעו מי היה באמת. או שלא.
כי הצילומים שלו, כל הצילומים שלו, הם שקר אחד גדול ומהדהד. כהן ידע להצטלם יותר מכל אמן, זמר או פסל או צייר או שחקן, במאה העשרים. וגם קצת אחר כך. הצילומים שלו חשובים לא פחות מהשירים שלו. הם יצרו את התדמית. הם בנו את הפרסונה. הם הפכו את לאונרד כהן ללאונרד כהן. המיוסר. המהורהר. השקוע במחשבות. המזדקן לנגד עינינו ושולט בכל פרט ופרט. בעור המצטמק, בקמטים הנחרטים, בשרירים הכואבים ובעצמות המתפוררות. לאונרד כהן נתן לנו את עצמו במנות קצובות ומדודות. ואנחנו המשכנו להאזין לו ולצפות בו ולהאמין לו, חמישים שנה רצופות, חצי מאה עברה והוא נשאר.
עד שהלך.
לאונרד כהן לימד אותנו לחיות. ועכשיו הוא מלמד אותנו למות. כי רק מי שידע לחיות ולמצות את החיים עד תום, לאהוב, לשנוא, ובעיקר לשקר, יודע איך למות. בשיאו. בשליטה מלאה. בהבנה. ובהשלמה. כדי שנתגעגע אליו. המוות הוא השקר הגדול מכולם של השקרן הגדול מכולם. ואנחנו, גם הפעם, מאמינים לו.