גם אם עדיין כואב, הקצב הואט והיא טיפה'לה זהירה כשהיא פוגשת מדרגה, חודשיים אחרי הנפילה במהלך ההצגה "קוריולנוס" נראה כי שום דבר לא יעצור את גילה אלמגור. "אני מרדנית. לא מוכנה לתת לסיטואציה לשלוט בי. אני רק רוצה לחזור לעבודה", היא כמו דוחקת בעצמה.
אבל?
"אבל הגוף זוכר. חשבתי שזה עניין של כמה ימים עד שאתאושש, אבל עדיין יש לתאונה השלכות. אני גוררת זנבות כואבים וזה פויה, כי אני לא כבר לא בת 17".
בדיוק ביום האישה הבינלאומי, אלמגור בת ה־77 מהרהרת בגילה בת ה־17, זו שהחלה את קריירת המשחק שלה, כשנה וחצי אחרי שעזבה את כפר הנוער "הדסים", ירדה מהאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, ילדה עם צמה בחולצה כחולה ומכנסיים כחולים, כדי לפלס דרכה אל בימות התיאטרון, מסכי הקולנוע והטלוויזיה. ומאז היא כאן כדי להישאר כמה שיותר. "הגעתי לתל אביב במטרה אחת: להתקבל ללימודים בסדנת התיאטרון שנפתחה בהבימה, וכבר בסוף אותה שנה שלפו אותי מהסדנה לשחק בתיאטרון", היא מספרת. "מהר מאוד גיליתי עד כמה אני חסרת הגנה. השיניים שלי נקשו מפחד. לא יכולתי להגיד מילה או להתלונן בפני איש".
מתברר שלא אימת הקהל אחזה בשחקנית הצעירה, כי אם הפחד מפני גברים מטרידים בתיאטרון. הזיכרון הראשון שלה מגיע מהסעות השחקנים אחרי ההצגה. זה קרה במונית החשוכה, כשהגבר שישב לצדה "טייל" עם אצבעותיו על גבה ולא רק. "מה יכולתי לעשות? להעליב אותו מול כולם? אז לחצתי עם עקב הנעל שלי על הנעל שלו ושרטתי אותו בציפורניים שגידלתי", היא מספרת. "עד שיום אחד אזרתי אומץ והבהרתי לו שאם הוא ימשיך במעשיו, אני אחולל כזה סקנדל שהוא לא יוכל להביט בעיני הסובבים אותו".
והיה מקרה נוסף: בעודה ממתינה להיכנס לבמה, יצא שחקן מבוגר שסיים את הסצינה שלו בהצגה, ובלי להתבלבל "חפן את השדיים שלי ואמר בקול: 'את זה אני רוצה'".
מה עשית?
"החטפתי לו סטירה אחת ועוד אחת, ונכנסתי רועדת לבמה. הייתי בטוחה שמיד אחרי ההצגה יפטרו אותי. כולם בסביבת הבמה ראו ושמעו הכל. אבל לא העזו להגיד או לעשות דבר".
תקופה קשה לנשים.
"זו הייתה הנורמה השלטת בצבא, באזרחות ובתיאטרון. כל גבר, אם רצה, יכול היה לעשות לאישה מה שבא לו, ואם היא העזה להתלונן, לא היה מי שיקשיב לה. אני מכירה סיפורים מסמרי שיער על צעירות שחלמו להיות שחקניות ונוצלו על ידי גברים שהזמינו אותן ל'מבחני קבלה' (אודישנים). 'הבוחנים' היו מעמידים מטחנת בשר, כאילו מדובר במצלמה, 'הצלם' היה שם עליה חתיכת בד, מניע את מטחנת הבשר ('המצלמה') ואז מורה לבחורה להוריד חולצה, חזייה וכן הלאה, כשכל החולרות הזכרים עומדים וצופים בה, כאילו הייתה גוש בשר".
"שכולם ייזהרו"
לאחרונה, בעקבות וידויו של ברנרדו ברטולוצ'י על סצינת האונס ב"טנגו האחרון בפריז", נחשף סיפור סצינת האונס שעברה אלמגור בצילומי "מלכת הכביש" (1971). בווידויו הזחוח, סיפר השחקן אריה מוסקונה איך במאי הסרט, מנחם גולן, דרש מהשחקנים לעשות בה מעשים מיניים. "מנחם לקח אותנו הצדה ואמר: 'חבר'ה, גילה לא יודעת. אתם תופסים אותה, משליכים אותה לרצפה, קורעים ממנה את הבגדים, אונסים אותה. תעשו מה שאתם רוצים", כך מוסקונה.
"קשה לי לחזור ולדבר על הנושא, זה עושה לי רע", אומרת אלמגור, שבראיונות קודמים גילתה שהאירוע הותיר בה צלקות עמוקות. "זה היה כמו לעבור אונס קבוצתי, רק בלי החדירה".
אבל מלכת הקולנוע הישראלי לא רק הוטרדה או סטרה למטרידיה. היא גם לקחה חלק בשינוי הנורמות וקבעה כללים ואיסורים בנושא ההטרדות המיניות. עם הקמת אמ"י נרתמה אלמגור וניסחה רשימת כללים של "עשה/ לא תעשה" על סט הצילומים או בחזרות. "לקחתי כמה ימי חופשה כדי לכתוב חוקים חדשים בנושא. כשבמהלך הכתיבה הופיעו לנגד עיני כל המקומות, הרגעים והימים שבהם הושפלתי כנערה, אישה וכשחקנית", היא אומרת.
מה השתנה מאז?
"היום, לדוגמה, אי אפשר לצלם סצינות עירום בלי שהדברים ברורים ומעוגנים בחוזה. אם בעבר הבמאי נסחף מול שחקנית יפה וסקסית על הסט ודרש ממנה: 'בואי מייד'לה, נעשה קצת עירום, זה אמנותי', היום כל סצינה כזאת מעוגנת בחוזה. הבמאי חייב להסביר איזה חלק מהגוף יהיה חשוף. מאיזו זווית זה יצולם. האם זה יהיה בתנועה, בשכיבה או בעמידה. וכל העת נוכח על הסט נציג מהאיגוד המקצועי. בנוסף, שחקנית שהוטרדה בעבר ועזבה את הסט, ידעה שלא ייקחו אותה לאף סרט בעתיד. היום, תודה לאל, יש הגנות. בכל תיאטרון יש ממונה על הטרדות מיניות, ולכל אחת ואחד יש סיכוי לקבל הגנה טובה במקרה שהוטרדו על ידי מעסיק, במאי או קולגה".
זה המסר?
"כן. שכולם ייזהרו. לא משנה מי אתה וכמה אתה גדול. תיזהר. במדינה שבה נשיא ישב בכלא על עבירות מין, כל אחד עלול להיתפס. לכל שחקן או שחקנית, כמו לכל אחד ואחת, יש בעלות בלעדית על גופם. רק אם האישה רוצה ליהנות ממנו בחברת מישהו, זו זכותה. כל דבר אחר אסור".
בעולם המשחק הגבולות מיטשטשים.
"כששחקנים מופיעים ערב־ערב כזוג נאהבים, נוצר לפעמים קשר של ידידות מופלאה, ולעתים יש איבה וסלידה. שחקן/ית מבלה עם הפרטנר/ית הבימתי/ית יותר שעות משהוא/היא נמצאים עם בן/בת הזוג בבית. אם זה בחזרות, על הבמה, בצילומים, או כשנוסעים לנסיעות ארוכות להופעות. החוכמה היא לדעת לדחוס את התשוקה ולא לתת דרור ליצרים. לפני הכל צריך להיות מקצועיים".
מה קורה כשמתאהבים?
"מדובר בבני אדם עם רגשות ותשוקות, וקורה שמתאהבים. יש לא מעט זוגות שהכירו על הסט ובתיאטרון והקימו משפחות נהדרות. כך גם אני פגשתי את יעקב אגמון. הייתי שחקנית צעירה ונשואה. גם הוא היה נשוי. וניהלנו רומן במחתרת. והנה, אנחנו נשואים כבר 54 שנים".
"נקודת זינוק אפס"
בזמן ששחקניות בוגרות מתקשות לקבל תפקידים, אלמגור ("הייתי צריכה להיות בפנסיה כבר לפני שנים") מעולם לא ירדה מהבמה. "אני עובדת ואמשיך לעבוד. זה שווה הכל. אלא אם קורה פנצ'ר עם הבריאות, כמו הנפילה. אני לא אוהבת שמטפלים בי", היא מעידה.
ועתה היא שוב על הבמה, משתתפת בשתי הצגות - "קוריולנוס" בהבימה וב"שלוש אחיות" מאת צ'כוב, הפקה משותפת של הבימה והקאמרי, לצדן של ליא קניג ויבגניה דודינה ("נו, אז שרת התרבות לא אוהבת את צ'כוב. זאת בעיה שלה").
אלמגור, שחקנית, תסריטאית וסופרת, שיחקה באינספור הצגות תיאטרון וכיכבה בכ־50 סרטים, עובדה שכאמור זיכתה אותה בתואר "מלכת הקולנוע הישראלי". כמו כן, היא שיחקה בסדרות טלוויזיה, שימשה שופטת בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים וזכתה באותות הוקרה ובפרסים רבים.
ב־2004 זכתה בפרס ישראל בתחום הקולנוע. בנאום שנשאה במעמד קבלת הפרס אמרה: "באתי לעולם מנקודת זינוק אפס. הורי ברחו מאירופה הבוערת, צעירים, כמעט ילדים. כל בני משפחת אמי, שבט בן 147 נפשות, נכחד בשואה. אבי נרצח ארבעה חודשים לפני שנולדתי על ידי צלף ערבי. מעולם לא החזיק בידי ולא אמר לי 'ילדה שלי'. גידלתי את עצמי ללא שנאה וללא רצון לנקמה. חשבתי שאסור שיהיו ילדים שיאבדו את אביהם בשל שנאה ומלחמה".
על אף האג'נדה שלה ואולי בגללה, בשנים האחרונות אלמגור מוצאת עצמה שוב ושוב בעין הסערה. טוקבקיסטים פרועים מגיבים כלפיה באלימות מילולית, ולא אחת קיבלה איומים על חייה.
את מגדירה את עצמך אישה לוחמנית?
"בוודאי. אני חתול רחוב. גידלתי את עצמי להיות ילדה, נערה ואישה חזקה. גם כשאני חלשה, לא אאפשר לראות אותי בחולשתי. תמיד הייתי בפרונט, חברה בוועדי עובדים ושחקנים. למרות התנאים ההתחלתיים של חיי, ידעתי איך אני רוצה לחיות תחת השמיים. כשמשהו מציק או פוגע, אני לא מוכנה לשתוק או להשלים איתו, כי אכפת לי".
ב־2017 עדיין יש צורך לציין את יום האישה?
"פעם חשבתי שהיום הזה מחזיר אותנו לגטו הנשי. מאז שיניתי את דעתי. למול הצלחות וקדמה, כמו הארכת חופשת הלידה לנשים, חופשת לידה לגברים, שיבוץ מנהלות רבות בסקטורים שונים וכמובן בתיאטראות, שבהם מכהנות מנהלות חזקות ומובילות; כשיש במאיות קולנוע נפלאות יהודיות וערביות, ושפע של הפקות בקולנוע ובטלוויזיה, שבהן האישה היא הדמות המרכזית שמניעה את העלילה; הישגים שאינם מובנים מאליהם - עדיין יש הרבה דברים לתקן. כמו השוואת שכר לנשים, וצריך שיהיו עוד חברות כנסת ושרות".
מה היית מייעצת לגילה הצעירה?
"לילדה בת ה־15 וחצי, שעזבה את 'הדסים' אל הלא נודע, הייתי אומרת: 'חכי. מה בוער לך? סיימי את הלימודים. אל תוותרי על היכולת ללמוד ולהשכיל. השכלה היא התשתית לכל. אל תרוצי להתחתן בגיל 18. תלכי במסלול עם שיקול דעת ותדעי להגיד 'עוד לא'. תמיד תבדקי מהי הטריטוריה שבה את חיה ומתפקדת. תשתדלי להיות בעמדה אסרטיבית, המאפשרת להגיד את מה שיש לך על הלב. לא חייבים להקשיב לך, אבל את שלך תגידי. והכי חשוב: תהיי סקרנית. סקרנות היא הנכס הגדול ביותר שיוביל אותך קדימה ולמעלה. וכשתגיעי ותהיי לאמנית יוצרת ומבצעת, זכרי: המקצוע שבו בחרת זה לא סוף העולם. רצוי שיהיו לך פעילויות בטריטוריות נוספות, שבהן תוכלי לתרום לקהילה. כי העולם לא סובב סביבך בלבד".