לא תאמינו, אבל בכל אשם בובי סולו. 1969. יום העצמאות ה–21. אל במת הבידור המרכזית בטירת כרמל טיפסה ילדה בת 13 וחצי וסחפה את הקהל בביצוע עם המון דם חם של “זינגרה", להיטו האלמותי של מי שמכונה “אלביס האיטלקי". הקהל יצא מגדרו והילדה נכבשה בקסם תשואותיו. מאז היא, הזמרת שרי, איננה יורדת מהבמות. בחול המועד פסח, ב–15 באפריל, אף יוקדש לה אחד המופעים המרכזיים בפסטיבל “ימי זמר" בעירה, חולון.
מה לך ולבובי סולו? איך קרה שאת טבילת האש בפני הקהל הרחב ערכת דווקא עם “זינגרה"?
“בתקופה ההיא שירי פסטיבל סן רמו נתנו את הטון. אל ‘זינגרה' הגעתי דרך אחי הבכור, רוני, אז בלהקת הקצפת החיפאית, שהיה הדרייב שלי במוזיקה. הוא החליט שאשיר באיטלקית, שפה שלא הכרתי, ואני כמו אחות טובה נשמעתי לו, כשהוא וחבר שלו ליוו אותי בשתי גיטרות. עמדתי שם בשמלת כחול–לבן, נרגשת כמו אני לא יודעת מה, והתנועעתי על הבמה לפי כוריאוגרפיה שעשה אבא שלי".
היית מקצועית?
“מה אתה יודע. שלוש שנים קודם לכן קנו לי מלודיקה, שהייתה כלי הנגינה הראשון שלי. כשאחי קיבל גיטרה, הייתי עוקבת דרך חור המנעול איך הוא מחזיק אקורדים. וגם מתגנבת אליה כשהוא לא היה בבית ומנסה לנגן בה".
לאחר כל השנים זה מבחינתך מובן מאליו שתתכבדי בערב משלך בפסטיבל?
“אני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, גם לא את ההופעה הכי מוצלחת שלי. אדם צריך להיות מפוקס על עצמו כדי לכבוש את היעד הבא. תמיד היה לי ברור שכל פעם עלי להוכיח את עצמי מחדש".
וב"ימי זמר"?
“הופעתי רק בהרכב שהיה לי עם עוזי פוקס וגבי שושן. לא לבדי".
לא הייתה נביאה בעירה?
“אני לא מסתכלת על כן נביא בעירו, לא נביא בעירו. מבחינתי, בכל מקום שרוצים אותי אני מגיעה אליו. אבל האמת? נחמד לי להגיע להופעה בפני הקהל בעיר שאני מתגוררת בה שנים רבות".
במה ייוחד המופע הנוכחי?
“לצד שירים מהרפרטואר שלי וקאברים שאעשה לשירים של זמרות שהשפיעו עלי, גולת הכותרת תהיה חשיפה של ‘פסיפס', שיר חדש, מאת דודי בר–דוד ולירון לב, בהפקה מוזיקלית של פטריק סבג, שאקליט בקרוב".
לירון לב ופטריק סבג מוכרים היטב. ודודי בר–דוד?
“בין הזמרים ששרים באחרונה שירים שלו יש את שלומי שבת, מירי מסיקה ויובל דיין. חוץ מזה הוא החבר של הבת שלי, אדר (גולד)".
משהו מתבשל
אכן, רוח רעננה נושבת במפרשיה של שרי, זמרת תוססת שחלק ניכר מהקריירה שלה העבירה בהרכבים. כעת היא תשתדל לשרוף את הבמה בהופעה ב"ימי זמר" עם גרסת כיסוי לאחד מלהיטיה הקצביים של סינדי לאופר, וגם אדל, טינה טרנר ובט מידלר, זמרת הנערצת עליה, לא יקופחו.
כשתשיר במופע את שיריהן של זמרות אלה, תזכור לא רק את הילדה של “זינגרה" מטירת כרמל, אלא גם את היותה דור שני על הבמות. “כילד, אבא שלי, יחזקאל לטיף, הופיע בבגדד בחצרו של המלך פייסל השני", אומרת מי שבאה לעולם כשרלוט אליאס.
היא לא למדה בבית ספר תיכון אמנותי כלשהו, אלא למדה בישול וכלכלת בית בתיכון מקצועי של ויצו בחיפה. “חשבתי להיות שפית", היא מספרת כיום בנימה מחויכת. אבל כשראיינתי אותה לראשונה, בפברואר 78', התוודתה בשיא הרצינות: “אמרתי לעצמי שאם לא ייצא לי משהו מהמוזיקה, שלפחות יהיה לי איזשהו מקצוע ביד".
כיום, שרי, שלמדה בקורס ב"תדמור" בחודשים הפנויים בין התיכון לצבא, מיישמת את כישורי הבישול כשפית המשפחתית. “במטבח אצלנו, כמו על הבמה, הכל אצלי פיוז'ן מעורב ואימפרוביזציות".
כאשר כישרונות זמר בני גילה הפכו עולמות כדי להתקבל ללהקה צבאית, הדבר בכלל לא היה בראש שלה. “לא הייתה לי מספיק מוטיבציה כדי לנסות להתגייס ללהקה", טענה בראיון ההוא. עכשיו היא מסבירה: “גדלתי על מוזיקה לועזית. שרתי בעיקר באנגלית וחשבתי שלא אתאים ללהקה. אבל אחרי שנת שירות במפקדה הראשית של התותחנים, בא לי לשיר בלהקה. רק אז ניגשתי להיבחן. שרתי את ‘Let it be‘ של הביטלס - והתקבלתי על המקום ללהקת פיקוד הצפון".
הלהקה הצפונית שלה הייתה אפרורית ונטולת כוכבים, פרט למפקדה, שמואל וילוז'ני. “שמוליק היה כבר אז מצחיקן גאון", היא מספרת וצוחקת. “כמפקד הלהקה הוא גם ידע לטרטר אותנו, אבל בצורה די נחמדה. כששרנו, וילוז'ני הוכיח את עצמו כזייפן נורא".
מי שלא זייף שם היה מתופף הלהקה, שלומי גולד, שהביא לה את הקריירה על מגש. גולד, שהתאהב בה (וגם היא בו), הקליט אותה בהקלטה ביתית בשירים שהיא שרה באנגלית בלילות שבת, באישור הצבא, בלהקת הקצב סילבר ספון (כפית כסף). וכמי שהמשיך לתוכנית הבאה של להקת פיקוד הצפון, זאת ששרה את “בלילה על הדשא", גולד הביא את הקלטת לאולפן שבו רקח מפיק הלהקה, צביקה כגן, את התוכנית הבאה. וכל השאר היסטוריה.
השיר “בלילה על הדשא", מאת אסתר ניצב ויאיר רוזנבלום, היה באופן מובהק ברוח שירי ארץ ישראל של פעם, ולפתע גולד נפל על כגן עם משהו שהיה שונה לגמרי - והמפיק פשוט נפעם. הוא ניסה לעניין עם שירי הקלטת את חברת התקליטים ישראדיסק, שבה עבד באזרחות, וכשראה שבמשך חצי שנה שום דבר לא זז, לקח על עצמו את ההשקעה במי שהייתה לזמרת טיפוחיו.
שרי: “לזכותו של צביקה ייאמר שהוא תפס מיד שאני זמרת יוניק, שאין כמותה בארץ, וששווה להשקיע בי כדי ללכת על קריירה בחו"ל. אני לא יודעת אם הדברים היו קורים אלמלא המפגש בין שלומי לבין צביקה. למעשה, לא היה בתוכנית שלי להתדפק ישר אחרי הצבא על הדלת של אמרגן כלשהו ולהציע את עצמי. לקחתי את הדברים באיזי. בשנה הראשונה לאחר השחרור, כשהקריירה התחילה להתבשל, עבדתי כמזכירה במפעל מכלי כרמל אצלנו, בטירה".
כגן השכיל לרתום למרכבת ההצלחה שלהם את המלחין הצעיר דאז רוני וייס. השירים שהלחין לתקליט הביכורים של שרי, שכולו היה באנגלית, התאימו לקריירה בחו"ל כמו כפפה ליד, בעיקר שיר הנושא - "go wild Let׳s", שווייס כתב עם ג'ני רבין. אבל התוכנית השתבשה להם, כשכגן הציע שישלחו שיר לפסטיבל הזמר תשל"ח, שמנצחו היה אמור להישלח לאירוויזיון בפריז. שרי הייתה תגלית באותו פסטיבל, עם השיר “למה לא", שווייס כתב עם אליעוז רבין, בעלה דאז של ג'ני, אבל כידוע בכרטיס לעיר האורות זכה יזהר כהן עם להיטו “אבניבי". ושרי? “התנחמתי במקום הראשון בהצבעה בבנייני האומה".
התאכזבת?
“דווקא לא. לדעתי, מטאוריות היא לא דבר בריא בקריירה. הזינוק שלי היה מהיר מדי ואינטנסיבי מדי, מה שמנע ממני לעבור איזשהו תהליך".
במקביל לניסיונות לפרוץ לחו"ל, “למה לא" כיוון את הפרויקט של שרי לנמל הבית. תקליטה האנגלי הופיע גם בארץ ותוך שנה התייצבה שוב לפסטיבל הזמר עם להיט גדול יותר, “לעולם בעקבות השמש" שווייס כתב הפעם עם אהוד מנור, “אבל לא היה לנו שום סיכוי מול ‘הללויה'".
וההצלחה שלך בחו"ל לא הייתה כצפוי.
“ולא במקרה. ‘לעולם בעקבות השמש' תפס כאן חזק. גם התקליט של ‘זה הרגע לאהוב'. בנוסף זכיתי בפסטיבל שירי הילדים עם ‘ילדיסקו'. כל הסיפור עם חו"ל היה קשה לי כאדם שמחובר למשפחה שלו, לעוגן שלו. המעבר לשם די חנק אותי. היה גם את סגנון הדיסקו, שבו לא מצאתי את מקומי. בתוכי רציתי לחזור לשורשים שלי ברוק'נרול. אגב, כמה שזה נשמע מצחיק, ‘ילדיסקו' לא היה בדיוק שיר דיסקו".
הפסדת מכך שלא פרצת לקריירה בינלאומית?
“לא, דווקא הרווחתי".
ברחתי כמה שיכולתי
שרי נשארה נאמנה בעיקר לעצמה. שהרי באותו ראיון, בפברואר 78', היא אמרה: “לא חושבת שאעזוב את הארץ בגלל הקריירה". והיא לא עזבה.
איך התמודדת בגילך הצעיר עם גילויי ההערצה?
“היה לי קשה עם התופעה המבהילה הזאת. בעצם, היה בה דבר והיפוכו. מצד אחד, זמר רוצה בחשיפה לקהל ומחכה למחיאות הכפיים, מצד שני, הוא רוצה לברוח מכל זה. ואני ברחתי כמה שיכולתי. הייתי הולכת ברחוב עם הראש למטה, כדי שלא יזהו אותי. מסתובבת עם כובע ומשקפי שמש, למעשה מסתתרת. היום, כמובן אין לי בעיה ללכת בראש מורם. לגמרי".
לא ייאמן, אבל כבר ב–1980, לאחר שני תקליטים באנגלית ותקליט בעברית תוך זמן קצר, כבר יצא לשרי אלבום אוסף. “דם חם", הוא נקרא, כשם הלהיט המלהיב מבית היוצר של צמד הכותבים מירית שם–אור וצביקה פיק. “ביני לבין צביקה פיק היה חיבור מיידי", היא מציינת. “צביקה הוא מלחין גאון, אבל לקשר בינינו לא הייתה המשכיות".
למה “דם חם"?
“היה סיפור מאחורי זה. ‘נראה לך שאצליח לשיר את צמד המילים "דם חם"', שאלתי את מירית והסברתי לה אז, לפני שזה נהפך למטבע לשון, שלא נוח לי עם זה. מירית לא ויתרה. ‘את לא צודקת', היא אמרה. ‘דם חם זו את!'. עד היום הקהל צורח איתי בהופעות את השיר הזה".
התהפוכות המוזיקליות בעולם לא פסחו על שרי ושות'. היא כבר הקליטה אלבום נוסף בסגנון הדיסקו, וייס הרחיק עד לוס אנג'לס כדי להשלים את ההפקה המוזיקלית, ובדיוק אז חטף הדיסקו נוקאאוט. הם החליטו לפרק את החבילה. וייס פנה להקים את להקת איזולירבנד, ושרי מצאה את השעה כשרה לחזור לחיבוק החם של הרוק'נרול.
שרי: “ירוסלב יעקובוביץ' חזר מארצות הברית אחרי שהופיע עם מנהטן טרנספר ועם בט מידלר ישר להצלחות בארץ. חוה אלברשטיין. מרגול. גלי עטרי. צביקה נתן לו לשמוע ממני - והוא נטרף. אני זוכרת אותו אומר: ‘את זמרת הרוק'נרול שאני מחפש'".
זה מה שהוא חיפש, אבל עסקת החבילה שלו עם שרי לא המריאה לשחקים. אלבומם “פסיעה אחת קדימה" היה למעשה יותר מפסיעה אחת אחורה, ושום להיט לא צמח ממנו. “הדיסקו אומנם נפל, אבל זה לא הרים כאן באותו זמן את הרוק", אומרת שרי. “הביקורות המשבחות לא עזרו לתקליט עם ירוסלב. הקהל לא רצה אותו. הוא פשוט לא נמכר".
אז מה עושים?
“מקבלים החלטה. השנה הייתה 1982. רק ארבע שנים ומשהו מאז שפרצתי ועשיתי המון דברים תוך זמן קצר. אז הבנתי שאיפשהו צריך להניח את המושכות. עייפתי וחיפשתי להיות מחוברת לעצמי. לא שהיה לי רע על הבמות, אבל הן לקחו ממני את כל האנרגיות. בהופעות הוצאתי את כל הנשמה שלי ובבית חיפשתי רק דבר אחד - שקט. תניחו לי. כאילו כל מה שרציתי לעשות זה להוציא את התקע מהשקע".
הוצאת?
“לחלוטין. הרגשתי את חסרונו של הקהל בכל תא בגוף שלי, אבל כבר הייתי בכיוון אחר. תוך שנה, ב–1983, נולדה ליטל, הבת הבכורה שלנו, והתמסרתי באופן טוטאלי לאמהות. התרחקתי מהבמה. הלכתי ללמוד תרפיה במוזיקה, גם למדתי דרמה יוצרת. בשנים ההן הזמרת שרי פינתה את מקומה למורה שרי. אחרי שנולדו ליטל ואדר הרגשתי מאוד מחוברת לעולם הילדים".
מה נשאר מהמורה של אז?
“עד היום אני מלמדת פיתוח קול".
ובעודך ניצבת לפני כיתה בבית ספר, היה לך ברור שלא תחזרי לבמות?
“לרגע לא היה לי ספק שאחזור. זה בעבע בי כמו לבה רותחת. וחיכה שנים".
הרכב מנצח
בינתיים מאז “פסיעה אחת קדימה" של 1982 לא הוציאה שרי אלבום אולפן נוסף. הקריירה שלה קפאה למשך שנים. קאמבק חטוף בפסטיבל ערד 1987 לא הותיר את רישומו. עברו שמונה שנים מאז. 1995. המפיק המוזיקלי קובי בן עטר הוציא צמד תקליטורי נוסטלגיה. לאוסף הכפול הוא קרא כשם השיר ברצועה מספר 9 בתקליטור הראשון - “לעולם בעקבות השמש".
“האוסף ההוא החזיר אותי לתודעת הקהל, ומאז אי אפשר לעצור אותי", מציינת שרי. “חזרתי להופיע, אבל לא כמו פעם. אני לא יודעת לאן הייתי מגיעה מזה אלמלא פגישה מקרית מתישהו ב–2002. הגעתי לשיחה לגבי הופעה באיזשהו ערב, כשבדיוק יצא משם גבי שושן. הוא ניגש אלי, לחץ לי את היד, אמר ‘נעים מאוד' וביקש את מספר הטלפון שלי כדי להזמין אותי להופעה שלו".
הוא התקשר?
“באותו ערב. גבי הזמין אותי להיות אורחת בהופעה שלו ב'קמלוט' בלי לספר מי עוד יתארח. באתי לשם ופגשתי את עוזי פוקס. כך נוצר ההרכב שלנו, שהופיע יותר מ–12 שנה, שבהן עסקתי גם בדיבובים לסדרות שנעשו באולפן של עוזי".
“התחברתי עם שניהם מתוך הערצה", מוסיפה שרי. “בנעורי הערצתי את עוזי והסגנונות, ובמסיבות שלנו לא הפסקנו לשיר את ‘16 מלאו לנער'. והנה מצאתי את עצמי חולקת במה עם שני הזמרים שהערצתי. המופע המשותף שלנו הפך לסיפור הצלחה מטורף עם הפקה מוזיקלית מדהימה של דני רובס, בליווי ארבעה נגנים צעירים ואנרגטיים, שהגיעו ישר מהצבא".
והכימיה ביניכם?
“מעולה. זה לא היה כמו ב'קמלוט', שם הופענו כמו רכבת, בזה אחר זה, אלא הופענו כמו הרכב לכל דבר. וזה לא פשוט כשמופיעים שלושה זמרים כמונו, כל אחד עם אגו משלו. איזשהו קסם הפליא לחבר בינינו".
איך זה נגמר?
“אחרי כל כך הרבה זמן, טבעי שתהיה עייפות החומר. מיצינו את הקשר, כשאגב כך התחלתי לצאת בהופעות עם רותי נבון. גבי היה זה שהודיע כי ברצונו להפסיק את ההופעות שלנו".
תוך כדי שיתוף הפעולה הממושך ביניכם ראיתם את הכתובת על הקיר?
“איש מאיתנו לא לקח בחשבון שהוא יגיע עד כדי התאבדות. הכרתי את גבי שושן עם המון התלהבות לקריירה. לא הכרתי גבי שושן שמתייאש. ממש לא. כנראה קרה לו משהו מאז שנפרדנו - ולא ידענו על כך. גבי היה אדם מאוד פרטי. הוא לא שיתף. נורא מה שקרה איתו".
הוא לא האמן הוותיק היחיד שחווה מצוקה.
“לבי על אמנים ותיקים שיושבים בבית בלי עבודה. לשמחתי, אני רחוקה מהמקום הזה. מאז שחזרתי לעניינים אחרי הפסקה ארוכה אני לא מוותרת. אני נלחמת. אני פעילה. לא יושבת בבית ומצפה שנסים יתרחשו. מצד שני, הרדיו לא פתוח מספיק לאמנים ותיקים. אבל זה קורה גם לצעירים. על אמנים לדעת להיות פתוחים להזדמנויות".
זה מה שאירע לך, כשבמקביל להיווצרות ההרכב עם עוזי פוקס וגבי שושן קיבלת זימון מהבימה.
“ב–2003 פנו אלי מהבימה ושאלו אותי אם אהיה מוכנה להחליף את אילנה אביטל ב'מרי לו', מחזמר על פי שיריו של צביקה פיק, בתפקיד האמא החורגת. דפנה ארמוני, שמופיעה בהבימה ב'בוסתן ספרדי', התקשרה אלי ואמרה ‘רק את, שרי, בנויה לתפקיד הזה'. עברתי בחינה אצל יענקל'ה אגמון, אז מנהל הבימה, והבמאי סטיבן דקסטר, ועם הלהיט שלי ‘דם חם' התקבלתי. הם קיבלו את התנאי שלי, שאני ואילנה נופיע ברוטציה ושלא אהיה רק מחליפה".
היכן המחזמר הבא שלך?
“אני מחכה לו. אם הוא לא יבוא, בסוף אני אכתוב אותו".
שרי חיה עם בעלה, המעצב (וכאמור המתופף בעבר) שלומי גולד, בסביבה כפרית בלב חולון. הם הורים לשלושה. הבכורה ליטל (33) הלכה בדרכי אביה והיא מעצבת טקסטיל וציירת מוכשרת, הפועלת כעת בפילדלפיה. אדר (30) הולכת בדרכי אמה, ויובל (18), בן הזקונים, התגייס בימים אלה כגיטריסט ללהקה צבאית. כמו אמו. כמו אחותו. מבין השלושה, אדר, יוצאת “כוכב נולד" וחברה בהרכב ילדי החוץ. “טפו, טפו, טפו, יש לי הרבה נחת", מתמוגגת שרי, ואפשר להאמין לכל מילה שלה.