כמעט בלי שהרגשנו וללא תרועת חצוצרות של המדיה, אקי אבני, מהשחקנים העסוקים והבולטים ביותר בארץ, סגר בימים אלה יובל פרטי ונפרד סופית מהנעורים המתמשכים שלו. בעודו שועט בין שלוש הצגות בהבימה לבין סרטים וסדרות טלוויזיה חדשים בהשתתפותו, לאו דווקא ככוכב הראשי, התגנבנו ללו"ז העמוס שלו כדי להסב עמו בווילה השכורה שלו, צמודת הבריכה, בהרצליה, ובאחד מחדרי ההלבשה בהבימה, כדי לשמוע ממנו על תחנות חייו. צפו להפתעות.
יעקב בן–ארויה: "סבא שלי. ממנו התחיל הכל, מחלום שלא התגשם. מספרים שהיה שחקן מדהים בטורקיה, קומיקאי אדיר, רקדן סטפס, חצוצרן ומתופף. החלום שלו היה לשחק בהבימה. לאחר שעלה ארצה, השאיר יום אחד את ששת ילדיו במעברה ונסע לשם. מכיוון שהשכר שהציעו לא הספיק לנסיעה באוטובוס מרחובות, הוא אמר לעצמו שקודם יסתדר קצת ואחר כך יחזור. הוא לא חזר. סבא שלי צבע מטוסים בבסיס חיל האוויר בתל נוף ולהנאתו ניגן בתזמורת מכבי האש ברחובות. זה לא היה זה. אם הוא חלה בגיל צעיר מדי, זה בא קרוב לוודאי כתוצאה משיברון לב. נראה שהגשמתי את החלום שלו".
שורשים: "השורשים שלי טורקיים משני הצדדים. גדלתי בבית ישראלי, עברי ופטריוטי, בלי סממנים אוריינטליים. אמא שלי, חנה, בעברה מנהלת חשבונות בבית החולים קפלן, עשתה הסבה לרפואה אלטרנטיבית. למשפחה שלנו זה בא די בהפתעה, עם אמירות מוזרות כמו ‘ראיתי חוצנים'. אבא שלי, דוד, גמלאי מעבודתו במפעל לכימיקלים. אדם רגוע, רוקד שלוש פעמים בשבוע ריקודי עם, מבלה בהליכות על חוף הים ונוסע הרבה לחו"ל. אחי, קובי, נגן כלי הקשה, חוזר בתשובה. ואחיותי מיכל ויעל, מורה ומטפלת הוליסטית".
מופיע מילדות: "לראשונה עליתי על במה בגיל 12, בפסטיבל כישרונות צעירים לא תחרותי שנערך בהיכל הספורט ביד אליהו. שרתי שם ורקדתי בסגנון ‘גריז'. מחיאות הכפיים מהקהל שמילא את ההיכל גרמו לי להרגיש בבית. ההרגשה הזאת הועמקה ב'בימת הנוער' ברחובות, שם הופעתי עד הצבא ולמעשה רכשתי את ארגז הכלים של המקצוע".
לב: "בגיל 14 עברתי ניתוח לב פתוח. נולדתי עם חור בין שני החדרים בלב. אצל תינוקות אחרים החור הזה נסתם, אצלי לא. מאז הניתוח אין לי הגבלות. היום אני מאמין שבלב הפתוח גלום התפקיד האמיתי שלי בחיים. מבחינתי, הם מבוססים רק על נתינה".
בריאות: "אני שומר על עצמי. אף פעם לא נתתי לאסתמה שהייתה לי מילדות להגביל אותי. אפילו התנסיתי בצניחה חופשית. תמיד עשיתי ספורט, אבל כיום, כשאני מטופל בשתי קטנטנות, אני לא מתקרב לבריכת השחייה שלנו".
אכזבה מקצועית ראשונה: "לא עברתי את הבחינות ללהקות צבאיות. מתי כספי היה בין הבוחנים. התאכזבתי וגם קיבלתי את זה בהבנה. חשבתי שאני לא מספיק טוב. בתחושה שלי הייתי רחובותי פרובינציאלי. האאוטסיידריות הזאת התלוותה אלי תקופה ארוכה. לא הרגשתי שייך. בצבא הייתי בחיל האוויר, עסקתי בצילום אווירי".
צוותי בידור באילת: "אחרי הצבא, התקופה היפה ביותר בחיים שלי. היא נגמרה כשהוצע לי לנהל את נושא הבידור ברשת מלונות בקפריסין. חתמנו על חוזה, התפטרתי מישרוטל ויום לפני שהתחלתי קריירה באי השכן התפוצץ העסק. לדבריהם, הגיעו איומים מאש"ף. מצאתי את עצמי עם מזוודות ביד ועם הלשון בחוץ. מיואש, צלצלתי לכל מי שהכרתי. כך הגעתי לעשות דמויות בתוכנית הרדיו ‘עושים גלים' של דידי הררי".
"תוססס": "ההופעות אצל דידי הצמיחו שער ב'ראש אחד'. למחרת התקשרו אלי מהערוץ הראשון. כך הגעתי להנחיית תוכנית הנוער ‘תוססס' עם יעל אלמוג, ירדן בר–כוכבא ואמנון פישר. בשבילי זה היה בית הספר הטוב ביותר. פתאום מצאתי את עצמי אליל נוער. בן לילה איבדתי את האלמוניות שלי. נתקלתי בתופעות מוטרפות של הערצה מצד נערות".
חסד של קולנוע: "ב–1992 פרצתי לקולנוע. שלושה סרטים בשנה. ‘חסד מופלא' של עמוס גוטמן, במאי עם מסר, שזכיתי להשתתף בסרט האחרון שלו, שהוא לא זכה לצפות בו. ‘ללקק ת'תות'. סרט נעורים. המפגש הראשון שלי עם אורי ברבש, ללא ספק הבמאי שעשה לי את הקריירה. הייתה לנו התאהבות מקצועית מיידית. שרתי ‘אלי, אלי' באודישן והתקבלתי. ‘נערי החוף' של צורי מימון. חוויה נהדרת של חודשיים צילומים בחוף הים בבית ינאי. הביקורות? לא משהו".
יורם לוינשטיין: "יורם ואני היינו שכנים במתחם שינקין בתל אביב. מפגש אקראי במכולת השכונתית. לפתע אני, אחד שקפץ למים בלי הכשרה מקצועית, חשתי בטפיחה קלה על הכתף, מלווה בשאלה בלחישה ‘למה אתה לא לומד משחק?'. זה היה יורם לוינשטיין. תוך 20 דקות מצאתי את עצמי חורש אצלו איזה טקסט. כך הגעתי לכיתת משחק שפתח. שלוש שנים של טירוף מוחלט של להשתגע על הדבר הזה שנקרא משחק. להרחיב אופקים. לבדוק גבולות. תקופה של בין שפיות לשיגעון. למדתי שם עם אסי לוי, שהייתה חברה שלי, ומיכל זוארץ".
"גריז": "דני זוקו, תפקיד ראשי במחזמר הראשון שלי, שממנו לא אשכח את ההופעה שלנו ב–4 בנובמבר 1995 בירושלים. כבר היינו לקראת סוף ההצגה, בתחילת השיר האחרון, כשבאולם השתררה דממה מביכה. צביקה הדר יצא לקהל והודיע שלא יודעים מה קרה, אבל ראש הממשלה נפגע. רבין נרצח. את השיר, שכולו הפי אנד, כבר לא השלמנו. חזרתי הביתה. בדיוק גרתי אז בגן העיר, מעל למקום הרצח. המוני אדם. נרות. זה לא יוצא לי מהראש".
"סיפור הפרברים": "טוני במחזמר שפתח בפני את שערי הבימה, בהפקה משותפת עם תיאטרון חיפה. איתי מיטל טרבלסי כמריה ונועה תשבי כאניטה. זה התפקיד שעליו חלמתי עד אז, קלאסיקה שבקלאסיקה, אבל אותה הצלחה אמנותית לצערי לא נוצלה להפקת אלבום. אפילו לא הוציאו לי פוסטרים כמו שצריך. היינו אז עדיין בעידן הנאיבי".
סנדי בר: "התאהבתי בסוגה של המחזמר, עם כל העומק שמצאתי בה, לעומת החד–ממדיות שיש לפעמים בתיאטרון. וגם במי ששיחקה את תמר ב'חסמבה', סנדי בר. במשך חודש אנחנו, ירון זהבי ותמר, ניסינו להתעלם זה מזה בחזרות רק מהמבוכה שברצון להתקרב, לאחר שקודם לכן נפגשנו רק בחצי שעה של צילומים לשער של עיתון נוער, כנבחרי השנה. ככה היה עד שיום אחד אילן גזית, שעשה שם את התנועה, קרא לנו לחזרה משותפת. ‘אתם תתחתנו', הוא אמר בסוף החזרה. ‘זה הדבר הכי מטופש ששמעתי בחיים שלי', אמרתי לו. מסתבר שטעיתי בגדול. מאותו יום לא נפרדתי מסנדי במשך שנים".
"טירונות": "המ"פ עידו ב'טירונות' היה לגבי תפקיד פורץ דרך, שאפשר לי להתגבר על כל מיני תדמיות שהודבקו לי. כשברבש התקשר אלי והציע לי את התפקיד, שאלתי אם הוא בטוח שהוא רוצה לתפקיד המפקד הקשוח אותי, אקי מ'סטוץ' בשיער הקארה והליצן מהטלוויזיה. ברבש הזכיר לי סצינה מ'ללקק ת'תות' ואמר: ‘ככה אני רוצה אותך'.
"אנחנו, השחקנים, גם בתפקידי המפקדים, עברנו שם טירונות. ישנו עם חיילי הבסיס באוהלים, אכלנו איתם בחדר האוכל והתקלחנו איתם במקלחות. הטירונים האמיתיים היו מצדיעים לי. הייתי מחזיר להם הצדעה ואומר ‘חופשי!'. זה היה פשוט הזוי, אבל הסדרה הזאת, שבה הרגשתי כמו דגל של צה"ל, הגבירה את המוטיבציה להתגייס לקרבי. זכיתי שלוש שנים רצוף בתואר שחקן השנה בטלוויזיה".
"המבצר": "תוך כדי הצילומים של ‘טירונות' הכרתי את סיגל שחמון. היינו יחד עד לידתה של העונה הראשונה ובמהלך צילומי הסדרה. חוויה נהדרת, טלוויזיה במיטבה. חבל שמאז לא השתמשו יותר באתר שבו הסריטו את הסדרה".
"ההסדר": "גם מנחם בסרט הזה היה חייל, אבל דמות אחרת לגמרי מעידו ב'טירונות'. מתנחל דתי ופטריוט עם כיפה סרוגה. זו הייתה חוויה אדירה לעבוד עם במאי ענק כמו יוסי סידר, בסרט הראשון שלו, שפתח לי את השער לעולם. יצאנו איתו לפסטיבלים בחו"ל וכך גיליתי את לוס אנג'לס".
אמריקה: "המעבר לשם עם סנדי היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אף על פי שלא הכל היה טוב בסיפור הזה. צעד שנעשה מתוך נאיביות, או אפילו טיפשות. לא עוזבים ככה פתאום בצורה לא מתוכננת. למעשה, אמריקה לא חיכתה לנו. התמודדנו שם עם קשיים של שפה, של תרבות ושל מנטליות. הפרובינציאליות ותחושת חוסר השייכות שליוו אותי מנעורי קיבלו שם ביטוי".
"24": "התפקיד הראשי בסדרת ‘24' היה במרחק של נגיעה ממני. בסופו של דבר לא לקחו אותי משום שחשבו שלא אצליח להשתלט על ים של טקסט באנגלית. זאת הייתה חתיכת אכזבה, אבל הייתי בטוח שיהיו עוד מיליון הזדמנויות. אחרי זה הופעתי בסדרה בתפקיד משני. ככה זה. לא ציפינו להצלחה כמו זו שהייתה בארץ. מה שנתנו, לקחנו. סנדי חשבה שמצאה זהב. אגב כך היו לנו אפיזודות של עיסוק בנדל"ן ובמסעדנות ומשם קפצנו לפרויקטים בארץ, כולל סרטים ופרסומות".
"השיבה מהודו": "באחת הגיחות מאמריקה היה לי מפגש עם אגדת הקולנוע מנחם גולן, לאחר שהספר של א.ב. יהושע הימם אותי. לתפקיד הנשי הראשי הייתה מיועדת נסטסיה קינסקי. אכלנו צהריים יחד, ואחרי הארוחה קיבלתי במקומה את ריקי גל, אישה מדהימה ושחקנית נהדרת".
"קחי אותי, שרון": "מתוכניות הריאליטי הראשונות בארץ. בתמימותי חשבתי שהיא תביא סיפור של התאהבות אמיתית, אבל התבדיתי. מאז אני לא מוכן יותר לעשות תוכניות ריאליטי מהסוג הזה, מה שלא מנע ממני להשתתף ב'לרקוד עם כוכבים'. יש משהו לא אמיתי בתוכניות האלו, עם כל המניפולציות. את הניצנים לזאת ראיתי ב'קחי אותי, שרון'".
נטלי פורטמן: "לא הכרתי אותה עד שראיתי אותה בסרט ‘גרדן סטייט'. באותו ערב התאהבתי בה עד אין קץ, עד כדי כך ההופעה שלה באותו סרט היממה אותי. כששמעתי כעבור יומיים–שלושה שהיא הולכת לעשות סרט בישראל, ‘אזור חופשי' של עמוס גיתאי, צלצלתי באמוק לסוכנת שלי, זוהר יעקובסון ואמרתי לה שעם השחקנית הזאת אני חייב לעבוד - וכך היה. זאת הייתה חוויה שמיימית לעשות סרט עם נטלי, עד הרגע שבו ים של חרדים צעקו: ‘תועבה, תועבה', כשראו אותנו בסצינת נשיקות ליד הכותל ואיימו לעשות בנו פוגרום".
"מלח הארץ": "עוד מפגש עם ברבש, בדרמת פשע בהשתתפות ליאור אשכנזי. שיחקתי שם כתב פלילים מכור להימורים ששודד קזינו. אולי התפקיד הכי מורכב ששיחקתי אי־פעם, מה שגרם לי להיות מאובן בהתחלת הצילומים. הפסיכולוגית שלי נימקה את זה בהתנגדות שלי לדמות. אולי התלווה לכך הניכור שהרגשתי כאן לעומת השהייה בארצות הברית וההרגשה שאולי הפסדתי כאן משהו בשנים שבהן הייתי בחו"ל".
אנטוניו בנדרס: "שיחקנו יחד עם מג ריאן בסרט ‘החבר החדש של אמא שלי'. מצילומי הסרט הזה, אי־שם בלואיזיאנה, אני זוכר ערב קסום אחד. אנטוניו התיישב ליד הפסנתר וליווה את עצמו בשירים מהמחזמר ‘אוויטה', שבו הופיע עם מדונה. הצטרפתי אליו עם בונגוס שהיו שם, מג ריאן פצחה בריקוד, ועוזר הבמאי הנציח את הרגע במצלמה הקטנה שלו. מה שצילם נכנס לכותרות הסרט".
ליאם: "זה באמת הדבר הכי מאושר שקרה לי עד אז בחיים, כשליאם, הבכור שלי, נולד בסוף 2004. כשלא כל כך היינו עסוקים בתפקידים, לסנדי ולי היה כל הזמן שבעולם כדי להיות איתו, מה שגרם לנו להרגיש בודדים בארץ זרה. הילד המתוק הזה, כעת בן 12 וחצי, הוא שוער באחת מקבוצות הילדים של הפועל תל אביב. במידה מסוימת ליאם הוא המנוע שלי בקריירה. כששמע שהציעו לי לשחק ב'ראש גדול 6', הוא ביקש ממני לקחת את זה. לך תגיד לא לילד שלך".
הגירושים מסנדי: "כמה שהיה טוב, גם היה רע. זה היה בלתי נמנע, לא הסתדרנו בינינו. עם זאת, מי שחושב בכיוון של גירושים, אני ממליץ לו שיתרחק מזה כמו מאש. שיחשוב על יום השישי הראשון שאחרי, לבד אצל ההורים, או על הרגע שבו ישמע שמישהו אחר סיפר לילד שלו סיפור לפני השינה, מלווה בנשיקת לילה טוב. אם בסופו של דבר לסנדי ולי הצליח בגירושים, היה בכך יותר מזל משכל. את הקרבות שלנו השארנו לפרסומות למילקי".
לוק: "דווקא בגלל שיש לי לוק של הירו, גוד גאי כזה, לא הצלחתי בגדול באמריקה. אגב, בחיים לא שיחקתי גופה, כפי שהשמיצו אותי. הבמאים שם תמיד יעדיפו שחקנים מקומיים על פני זרים, אלא אם שמם אנטוניו בנדרס. גם אין לי אנגלית של אמריקאי. מצד שני, גם אין לי לוק של ערבי, מה שלא הפריע לי לשחק דמויות אוריינטליות".
"לילה לא שקט": "ההצגה המוזיקלית בקאמרי משירי שלמה ארצי, שהחזירה אותי סופית לישראל ב–2010 - הגם שלא חיכו לי כאן עם שטיח אדום - ופתחה לי את פרק ב' של הקריירה כשחקן תיאטרון בארץ. זה הבסיס במקצוע. זה הבית. זה חדר הכושר. לאחר שיתוף הפעולה הנהדר עם ארצי, הייתה לי חוויה לעבוד עם שני העודדים - קוטלר כבמאי ותאומי כשחקן - בהצגת ‘פרוסט וניקסון' ולטעום ב'קברט', שם שיחקתי את הסופר קליף ברדשאו, טעם של שלאגר אמיתי".
חציית הקווים להבימה: "למרות כל זאת, לא הרגשתי שהתקדמתי בקאמרי. ולמען האמת, גם הציעו לי שם הצעות שלא דיברו אלי. הרי תמיד שואפים ליותר. ברגע שאפסיק לשאוף, זה יהיה סוף דרכי כשחקן. הבימה קיבלו אותי לאחר שהציעו לי לשחק ב'חיזור גורלי'".
אסנת פישמן: "הפרטנרית המושלמת שלי ב'חיזור גורלי'. הגענו להצגה לאחר ששיחקנו יחד בסרט ‘הבולשת חוקרת' ובהצגת ‘המפקח בא' בקאמרי. ההיכרות המוקדמת עזרה לנו להגיע לקרבה שנדרשה בהצגה הזאת. עבדתי לא פעם עם שחקניות שהיו אומרות לי: ‘אל תיגע פה, אל תיגע שם'. זה בסדר גמור. הרי לכל אחד יש את הקווים האדומים שלו. כאן, כאנשים נשואים, ידענו מראש את הגבולות. ככל שראו אותנו בהתאהבות אש, לא היה שום דבר אינטימי בינינו, רק סוג של עבודה".
ניקול מילר: "מטבעי אני אדם מתאהב. כך קרה לי לא אחת עם פרטנריות שלי במקצוע, ביניהן רותי אסרסאי, שחקנית הקאמרי, המתוקה והמדהימה. את ניקול, אשתי, פגשתי ערב אחד במסיבת יום הולדת אצל חבר. הוא הכיר הרבה שנים, בנפרד, אותה ואותי, בלי שנדע זה על זה. כשכבר הזדמן לנו להיפגש, זאת הייתה הידלקות מטורפת מהרגע הראשון. ידעתי שהיא בת הזוג שחיפשתי. ניקול, אופנאית בעיסוקה, בת למשפחה ציונית ממנצ'סטר, היא בעיני אדם חם וחכם, אשת העולם הגדול והאמא של הקטנטנות שלנו, אמיליה וגרייס, שאחרי שנים החזירו אותי אל הטיטולים".
"סיפור אהבה בשלושה פרקים": "ההצגה הנוכחית שלי בהבימה, בבימויו של נתן דטנר. מורדי גרשון, שחקן מצוין, משחק את ארנולד, דראג קווין מניו יורק, שמתאהב בי בתפקיד אד. היום אני כבר לא מוכרח להיות בתפקיד הראשי בכל הצגה".
"תמונתו של דוריאן גריי": "כך גם בהצגה הזאת, שאותה יצר יחזקאל לזרוב, על פי ספרו של אוסקר ויילד, והוא גם בתפקיד הראשי. אני בתפקיד באזיל, חברו של דוריאן, שנרצח. מכיוון שההתחלה מוצגת החל מהסוף, אל תצפו לראות אותי בהתחלת ההצגה".
"שייקספיר מאוהב": "גם כאן, בהצגה בבימויו של משה קפטן המוכשר, בתפקיד המחזאי כריסטופר מארלו, בן זמנו של שייקספיר, יש לי המזל להירצח. מזל שאד שלי ב'סיפור אהבה בשלושה פרקים' מסיים את ההצגה בחיים".
"פיניטה לה קומדיה": "הסרט האחרון בכיכובו של אסי דיין, שלא הושלם, ובו שיחק את בטהובן. קטעים ממנו נרכשו לסרט בבימויו של שחר צפניה, שבו אני משחק במאי. בקומדיית האימה הזאת, כמו גם בסדרה ‘שמחות' של רובי דואניס, יראו אותי בתפקיד קומי. אם עד כה קומדיות לא היו הצד החזק אצלי, אני מקווה שזה יתהפך. אם חושבים שאני לא מספיק מצחיק, זאת טעות".
"ילדי הסתיו": "לא יודע מה לי ולאימה בקולנוע, אבל כשהבמאי איתן גפני הציע לי תפקיד טוב, של רכז מתנדבים בקיבוץ, מול נועה מימן היפה, נעניתי ל'ילדי הסתיו', סרט אימה שייצא בקרוב".
ג'ון הרט: "לא תאמינו, אבל ב'השיבה מהודו', הסרט של מנחם גולן, הייתי אמור לשחק מול ג'ון הרט, שחקן אדיר שהלך מאיתנו לא מזמן, וזה לא יצא. השלמנו את החסר, כשבשנתו האחרונה שיחקנו ב'דמסקוס קאבר', סרט שצולם במרוקו, את ראש המוסד וסגנו. היה מרתק לראות שחקן כמוהו בפעולה".
תקציב התרבות: שנים לא תקצבו כאן נכון את התרבות מול האלימות הגואה. חוסנו של עם הוא בשורשיו, הנובעים מתרבותו. אם נאבד את זה, גם עשרות אלפי טילים לא יעזרו לנו. צריך למצוא את האיזון ואת הפרופורציה. אומנם חשוב לשים דגש על הביטחון, אבל אסור לשכוח את התרבות. האמנים הם עם רך מדי כדי לדחוף אותה. הם זקוקים לעזרה. לכן אני תולה תקוות רבות בשרת התרבות".
מירי רגב: "אני קורא לדיאלוג. חשובה פה ההקשבה, שלא הייתה נוכחת בראשית הדו–שיח בין השרה לבין האמנים. ככל שברור שהיא צודקת בהרבה דברים, אפשר להבין את האמנים, המדברים על חופש הביטוי כאבן יסוד בדמוקרטיה. אבוי אם ישתיקו אותם. אם תהיה הקשבה, תהיה התקרבות בין הצדדים לטובת כולנו".
מדינת ישראל: "מפריע לי שבשנים האחרונות הביטוי ‘אני ואפסי עוד' תפס כאן כוח יותר מאשר אי־פעם בעבר. אין שיתופיות, אין חברותא, אין פרגון. הייתי רוצה לראות יותר אנשים נותנים יד זה לזה ולא פועלים על חשבון הזולת. גם מפריע לי שאין כאן מספיק אמונה במובן היהודי של הדבר".
המפיק: "לא בטוח שאמשיך להיות שחקן כל הקריירה. זה תחום שוחק, ועוברות בי מחשבות לשנות בו כיוון. הרי יש משהו קצת עצוב בלהיות שחקן מזדקן או מתבגר. זה מקצוע לא סלחני במיוחד. כשתהילת עולם חולפת, זה לא מחזה נעים. אני לוטש עיניים לעיסוק בהפקה. אני מעורב בהפקת סדרת טלוויזיה שעוסקת בפשעים ברשת נגד בני נוער".
הסוד: "לבסוף, מה שלא יודעים עלי זה שאני מתפלל לפני שאני עולה לבמה. עכשיו, כשאני בן 50 טרי, נראה לי שלפחות זה לא מזיק, גם כאשר אני מרגיש צעיר ורעב יותר מאי־פעם. יש בי תחושה שאני לפני השיא שלי".