"פשוט לאהוב", ההפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי, היא כישלון, אף שייתכן מאוד שהיא תצליח מסחרית, בעיקר בזכות ליהוקם של אליאנה תדהר ועוז זהבי. מבחנו של מחזמר הוא בשירים קליטים, ואכן שיריו של אריק איינשטיין, סמל הקונצנזוס, קליטים ומושרים על ידי הקהל, אך בדרך, העלילה נשכחת כלא הייתה.
על פי התוכנייה, המחזאי שלמה מושקוביץ ביקש לבחון את השינוי שעוברת מדינת ישראל - אם תרצו, החלום ושברו - ואת מהפכת שנות ה־60, באמצעות סיפור האהבה של רחל ועקיבא.
אין ספק שההחלטה לבסס את המחזמר על שיריו האלמותיים של איינשטיין היא הימור בטוח למדי, המחפה על כוכבת ילדים (תדהר) צעירה, חמודה ובוסרית עד מאוד; ולצדה כוכב מחזות זמר (זהבי), שהכימיה ביניהם לא עובדת בכלל. אבל מה זה חשוב, העיקר שהקהל מריע לשיריו של איינשטיין ומתגעגע לימי התום.
אליענה תדהר, המגלמת את רחל, ילדה מבית טוב שלא לוקחת חלק בחגיגות הסיקסטיז ומביטה מהצד, יכולה לשיר ולרקוד, אבל מה לעשות - היא נטולת כל נוכחות בימתית. לא בטוח שהקאמרי הוא המקום להתחיל בו. לעומתה, עוז זהבי, שחקן מנוסה יותר, לא משכנע כמי שעובר תהליך נפשי מורכב כשהוא מתאהב בה, וגם לא לאחר מכן.
שיר הסיום, "היא תבוא" מאת יעקב רוטבליט, שבו מוזכרת יונת השלום, מושר על קברו של עקיבא. זהו רגע כל־ישראלי מניפולטיבי שגורם לקהל לעמוד על רגליו ולמחוא כפיים בהתלהבות. אלא ששירה בציבור טובה אולי לשרה'לה שרון, אבל לא לאולם התיאטרון, במיוחד כשזה מגיע בליווי סיפור שלא מצליח לשחזר באמת את אווירת שנות ה־60.
חוץ מזה, ראויים לציון התפאורה המרהיבה של דנה צרפתי, התאורה של רוני כהן וקטעי הכוריאוגרפיה של עוז מורג; כמו גם קטעי הווידיאו־ארט שלהם אחראי יואב כהן, הממזגים בין תמונות שונות לבין סרטים אותנטיים מהתקופה, שמציגים את ארץ ישראל הישנה והתמימה וגונבים את ההצגה בהליכה.