כל היום אמרתי לעצמי: את לא הולכת ל"זיתים", מונודרמה על הפרעות אכילה (סיפור חיי הבלתי נגמר) בגיל ההתבגרות. רק זה חסר לי עכשיו, במצבי הרגיש. בסוף מצאתי את עצמי באולם בבית ציוני אמריקה, גדוש בני תשחורת. הסיפור של "זיתים": נערה בת 17 בעלת עודף משקל מסכן חיים, מוצאת את עצמה במחלקה להפרעות אכילה, משובצת בחדר אחד עם שתי אנורקסיות קשות; ומעלליה: מהתאהבות באחד המטפלים ששובר את לבה, דרך היחשפות מטלטלת לרמייה שבמחלה; ומעל לכל חלומות, אפילו אם הם מסתכמים לזכות בכוכב נולד של פתח תקווה - בתקווה להיות אדל הבאה.
אין ספק שסטירת הלחי הכבדה של "זיתים" מגיעה בדמות השחקנית הראשית, דליה שטרוך, אומנם אלמונית, עדיין, אבל את האוסקר הייתי נותנת לה. בווירטואוזיות הצליחה שטרוך לגלם אינספור דמויות, שמי כמוני יודעת עד כמה הן נמצאות בכל מחלקה, בכל מחזור אשפוז, בוראת תמונה חיה של מה שקורה באותן מחלקות "מבריאות".
אחרי ההצגה ניגשתי בעיניים זבות מדמעות לרובי קסוס, יוצר ובמאי ההצגה, ואמרתי לו משפט אחד: "אתה לא יודע מה אמרת", והתכוונתי לכך. מי כמוני יודעת כמה פעמים עלה באמצעי התקשורת הנושא של הפרעות אכילה, שגורף אוטומטית רייטינג מטורף, וברוב המקרים ההתייחסות לנושא רק גרמה לו עוול משווע.
שוב ושוב מציגים סטיגמות של "כן, זאת מחלה של בנות שרוצות להיות דוגמניות"; או של "בנות שיש להן בעיה עם אמא שלהן", סטיגמות שכל מטרתן לצאת ידי חובה, תוך סירוב אינסטינקטיבי לרדת לשורשי המחלה באמת, שאצל כל אחת מהבנות - גם הבנים - - שונים ומשונים.
אין לי מה להוסיף יותר. אחזור לסדר יומי, בתקווה שאולי אחרי ה"זיתים" יגיע גם עלה של זית לכל הסובלות מהמחלה הארורה.