האם מדובר בסערה הבאה של שרת התרבות מירי רגב? תהילה סמדר יערון (61) הבמאית־שחקנית־יוצרת עטורת הפרסים מספרת: "התחלתי ליצור את העבודה הזו לפני שלוש שנים", מנהלת המרכז לתיאטרון עכו, שמעלה בתיאטרון "הבית" בתל אביב את "מוזי קומבאז מחפש הארה": מופע סיום של תלמידי בית הספר "דיוקן האמן היוצר" של המרכז לתיאטרון עכו.
על פניו, זהו מופע פרובוקטיבי עם פוטנציאל נפיץ ביותר, השואב השראתו מצד אחד מהתעצמות תופעות רוחניות כמו הניו־אייג', ומצד שני ממירוץ החימוש שממשיך לרוץ ומרוחות המלחמה שממשיכות לנשב במרחב, שאלימות היא השם הנרדף שלו.
"במהלך העבודה על המופע, כשהייתה כבר כמעט מוכנה", חושפת יערון, "החלו פרסומים על עינויים לאסירים. לא רק פלסטינים, אלא גם נשמעו טענות על עינויים לחברי התא הלוחמני הדתי ביהודה ושומרון. באותו זמן, בסימטריה מדהימה, החל השיח על האכלה בכפייה, ובמקביל התפרסמו בעיתונות דימויים של עינויים. בעיקר הדימוי המרכזי של תנוחת הבננה, שמופיע בעבודתי זו".
במרכז הסיפור – יוגי ניו־אייג'י על סף פרישה המתמחה בעינויים, חוקר מתיחה מתמשכת של גבולות הסיבולת אנושית, וחולק רגעים אינטימיים של ידע באמצעות תנוחות אוניברסליות של העצמת הגוף והנפש. "נקודת המוצא שלי, ברוב העבודות, היא פסיכו־פיזית", הוא אומר. "כשאני מתחילה ליצור עד השלבים האחרונים, אני הרבה פעמים לא יודעת מה דוחף אותי, אלא מפענחת את זה תוך כדי עבודה. הוויזואליה הקשה והאסתטית להחריד של תנוחת הבננה נחשפה בפניי לראשונה לפני כמה שנים, כשהשתתפתי בערב של הוועד נגד עינויים בישראל. עציר תושב הגדה סיפר על עינוי שעבר באמצעות אילוץ לשהות בתנוחה המכונה בננה, המיושמת בחקירות. בשיטה הזו, משנים החוקרים את אופן הישיבה של הנחקר, כך שמשענת הכיסא מוצבת לצדו ולא מאחורי גבו, וקושרים את ידיו באזיקים בקדמת הגוף, במקום האיזוק הרגיל מאחורי גבו. לאחר הכנה קצרה זו, דוחף אחד החוקרים את הנחקר חזק אחורה, עד שגבו של הנחקר מגיע לזווית של 45 מעלות ומאבד שיווי משקל. התמונה רדפה אותי וגירתה אותי לפעולה גופנית".
מדובר בעצם בהצגה פוליטית?
"לא. תמיד עניינו אותי הגוף האנושי, כוח הסבל, העוצמות ותעצומות הנפש - שפורצות ומתגלות מתוך מצבים של הגעה עד קצה גבול היכולת. שם מתגלה כוח נוסף שנקרא גם Second Wind. זה הכוח האחר שפוגשים גם ביוגה, וגם במצבי דחק אחרים, פיזיולוגיים ונפשיים. לא המצאנו את הגלגל. בכלא גוואנטנמו מתמחים בהאכלה בכפייה, שלא לדבר על עינויים במזרח הרחוק".
את בטח מנחשת שהמופע הזה לא יעבור בשקט?
"אנחנו חיים בעולם דיכוטומי. אנחנו מכנים את עצמנו ציוויליזציה, אבל אנחנו לא באמת בני תרבות. ישנם מעט איים של שפיות כדוגמת כמה מדינות רווחה, שבהן מתקיימת המשוואה: המדינה ומוסדותיה קיימים כדי לשרת את האזרחים ולדאוג לרווחתם, לאפשר חופש ביטוי, להגן על החלשים וכו'. אבל רובו של העולם מקיים משטרים שהולכים ונעשים פשיסטיים מיום ליום".
גוג ומגוג
"בשנים האחרונות מתקיימת, לצד התגברות הבורות והבערות, גם מגמה הפוכה שבאה לידי ביטוי במונח הרחב ניו־אייג'", ממשיכה יערון לפרוס את תפיסת עולמה. "המגמה הזו מביאה לתודעה הרחבה מושגים כמו רוחניות, סובלנות, חמלה; ומנגד יש כאמור הסלמה של מגמות הפוכות. כך לפחות זה בחוויה שלי. גוג ומגוג. העינויים מול היוגה מביאים לבמה, במידה זו או אחרת, את חוויית הקיום שלי. מכאן נובעות הבחירות שלי בעבודה הזו. אני משתוקקת לעורר מחשבה ודיון ואני יוצרת, כיוון שזה הערוץ שהכי נכון לי להציע דרכו עוד אופציה, להביא דרכו את תפיסת עולמי. גדלתי על ברכיהם הווירטואליות של גרוטובסקי, ארטו, דוד מעיין, אמיר אוריין. המאסטרים האלה, בלי יוצא מן הכלל, מעמידים במרכז היצירה את האמן ואת עולמו. האמן, אליבא דחברותא זו, הוא שמאן, מכשף, נביא זעם, מוכיח בשער, השוטה שמותר לו לומר הכל, האופוזיציונר הנצחי, המודע לייעודו ומקיים אותו".
את חושבת שיש היום פוטנציאל לשיח חברתי בוגר?
"כאן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכנות למה אנחנו מתקשים להיפתח לחשיפה של עוולות שיש לנו, ללא ספק, איזו שהי אחראיות עליהן. אנחנו דוחים בשאט נפש כל ארגון עיתונאי או אמן שמעזים לשים שקופית/ מראה מול עינינו. הכעס העצום והביזוי של מי שמעז לשקף לנו, להראות לנו, להזכיר לנו, לספר לנו מה קורה ממש מתחת לאפנו, מעורר התנגדות רבתי. חברה שלא יכולה להכיל ביקורת פנימית, צריכה להיות מאוד מודאגת. כאילו שאם לא נדבר על זה, או לא נחשוב על זה, אז זה לא באמת קורה".
את אוהבת פרובוקציות?
"פרובוקציה, כשלעצמה, כמובן לא מדברת אלי. אם האקטים שלי פרובוקטיביים, זה כדי לעורר סקרנות, לעורר אי־שקט, לעכור שלווה, להביא אולי לשינוי תודעה".
מה יש לך נגד הניו־אייג'?
"הניו־אייג' לא מאיים עלי בכלל. גם אני תוצר שלו. הבעיה היא שנוצר פער בלתי נתפס בין הכמיהה שלנו לרוך, סובלנות ואהבה, לבין מה שאנחנו מעוללים זה לזה, הגוף השמיימי שלנו והגוף החולה הסובל. האיוולת שאנחנו, נזר הבריאה, מחוללים בעולם ובאותה עת מתפתחים, יעני תודעתית, מפתחים תוחלת ואיכות החיים עולה ומזמזמים מנטרות, כשסביבנו הכל בוער".
"מוזי קומבאז מחפש הארה", 3־5 באוגוסט, 21:00, תיאטרון הבית, יפו