לו הייתי טופול

פרולוג

בבית הספר העממי, בכיתה ח', עברנו את המבחן הפסיכומטרי. מי שלמד בבית ספר עממי לפני שקראו לו בית ספר יסודי, מכיר וזוכר את ההתרגשות והפחדים לפני המבחן ההוא, שאמור היה לקבוע אם אחרי כיתה ח' תלך לבית ספר תיכון עיוני או לבית ספר מקצועי או חקלאי. היו גם אופציות כמו בית ספר ערב, לשם הולכים בערב אחרי שעובדים ביום.

את ההמלצות האלה קיבלו ההורים שלנו, אחרי שאנחנו ישבנו במשך יום שלם באיזה מבנה של המחלקה העירונית ומילאנו שאלונים ופתרנו בעיות מול עיניה הפקוחות של גברת נעימה וחייכנית בשם הגברת אלול.

אחרי התאמות הצבעים וזיהוי הפרטים יוצאי הדופן והבנת הנקרא וחפיפת המשולשים, היה גם שאלון קצר. אחת השאלות הייתה: מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול ולמה?

אני כתבתי "שחקן" כמובן. לגבי ה"למה" חירטטתי משהו, כי ממש לא ידעתי להסביר למה. על השאלה למי היית רוצה להידמות, עניתי "לטופול". פה כנראה שהגברת אלול נתקלה בקושי גדול בהבנת הנקרא. הילד רוצה להיות שחקן, ניחא. אבל מי זה הטופול הזה שהוא רוצה להידמות לו. כנראה שהמונח "שחקן" היה שמור אצלה ואצל בני דורה לשחקנים כמו מסקין, קלצ'קין, פינקל וברטונוב. על טופול, הצעיר ההוא מלהקת הנח"ל ומבצל ירוק, היא בטח לא שמעה מעולם. נראה לי שהתשובה הזו גרמה לגברת אלול להמליץ להורי לשלוח אותי לאורט או לשבח או למקס פיין, ששם למדו מקצוע ממש.

אם נדמה שאני קצת נסחף ונושא עדיין את הטראומה מאז, אז בבקשה לקרוא את מה שכתב טופול בכבודו ובעצמו אחרי הרבה שנים:

באחד הימים הוצגתי בפני משה שרת על ידי עוזרו מוישה גלבוע:

זהו חיים טופול – אמר גלבוע.

חיים מי?

טופול!

מה הוא עושה?

הוא ב"בצל ירוק".

בצל? ירוק?

כן, להקת "בצל ירוק", הם מאוד מפורסמים.

מפורסמים? איפה, במה מפורסמים?

למזלי, ההמלצה של הגברת אלול הייתה רק המלצה. למרבה המזל גם עברתי בהצלחה את מבחני הסקר, אבל זה כבר סיפור אחר.

בסוף כידוע לא נהייתי שחקן, וטופול הצעיר ההוא מלהקת הנח"ל, שברבות הימים כבש את העולם, הוא מחר בן 82.

תמונה ראשונה

בסג'רה לקחנו אוטובוס של אגד,

אמרנו לנהג: תיסע לתל אביב מהר.

ישבנו על ספסל אחד קרוב ליד ההגה,

לשמור שלא ייקח אותנו למקום אחר.

אנחנו לא נוסעים כך סתם

לתל אביב בקיץ.

אנחנו לא עוזבים כך סתם

באמצע את הדיש.

אבל הפעם וואללהי

ישנה סיבה נכבדת,

כי חדוה בת עשרים היא

ומחר יום ההולדת.

יש יום הולדת לחדוה הקטנה

מה נקנה לה, מה נקנה לה מתנה?

(חיים חפר)

בצל ירוק הייתה מה שהייתה כוורת לילדים שלי והדג נחש לנכדים שלי. אבל יותר. הרבה הרבה יותר. בימים של טרום טלוויזיה, כשהמילה "בידור" הייתה ההפך הגמור מתרבות. שבשביל לשמוע ברדיו שיר בעברית, היית מחכה לתוכנית "כבקשתך" ששודרה בשבת. להקת בצל ירוק הייתה המרענן הרשמי של הצעירים. הם היו צעירים והם היו כישרוניים והם היו מצחיקים והם דיברו בשפה שלנו.

25 שנה לאחר מכן כתב טופול בספר שלו "חיים מספר על טופול", את הדברים האלה:

"מבקר תיאטרון תיאטרלי מאוד, שמינה את עצמו לשומר חומות התרבות בארץ ישראל, ביטל אותנו במחי עט: 'בצל ירוק? בצל יבש! שום! שום דבר'".

ובהמשך מיטיב טופול להסביר למה בצל ירוק הייתה הלהקה "שלנו", הצעירים. "אחדים מעמיתיו (של המבקר) ראו עצמם נעלבים אישית מכך שקומץ בני תשחורת, חסרי 'ריש' רוסית מתגרגרת, שלא להזכיר את ה'לללמד', נטולי המסורת הגדולה של תרבות אירופה, הופכים לפתע ללהקה שמדברים בה. עוד יותר חרה להם שה'סמארקצ'ים' האלה הצליחו למלא אולמות".

"כביסת הרש", "הופ עברנו", "אף מילה למורגנשטיין", "ו...שלוש נקודות", "חתול בשק". את כל אחת מהתוכניות האלה ראיתי יותר מפעמיים, משלוש ומארבע פעמים. המון מערכונים ולהיטים וכישרונות נולדו שם. אבל טופול אלילי היה הכוכב הבלתי מעורער. הוא בלט בכל מערכון ושיר ומעבר. הוא כמעט שלא ירד מהבמה מהרגע שהתחילה ההצגה.

אברמל'ה מור, חברו ללהקה, סיפר שפעם בהפסקה, כשירד טופול מהבמה, הוא גילה להפתעתו שבזמן שהוא הופיע גמרו החבר'ה מאחורי הקלעים את כל הסנדוויצ'ים ולא נשאר אפילו פירור. כשטופול הרעב רתח מזעם, ענה לו אברמל'ה: "ככה זה, או סטאר או סנדוויץ'" .

קולי ישיר, קולי ישיר

אבל אתם לו הד

הללו, הללויה הללו.

אבוי לשיר, אבוי לשיר

אם אין לו, אין לו הד

הללו, הללויה הללו.

כבו הפנסים בכל העיר. העיר.

כבו הפנסים בכל העיר הזאת

(נעמי שמר)

תמונה שנייה

יא ירח, יא ירח, מה עשית?

בלבלת בת ובן.

יא ירח, הן נשארת כשהיית

שדכן אשמאי זקן.

לו רשמת, יא ירח, קורותיך –

היה הנייר מסמיק.

די צרות לנו, חביבי, בלעדיך,

יא ירח, בבקשה תפסיק

(יחיאל מוהר)

"ישבנו במשאית וחיכינו ליד שער הבסיס. חיכינו לשני חברים חדשים שעמדו להצטרף ללהקה", מספר טופול על אירוע מיוחד שקרה לו בלהקת הנח"ל. "ראשון מקפץ ועולה אל תוך המשאית בחור שחום ומתולתל, תימני עליז, גבי עמרני... והוא מתיישב ומשתרר שקט שלפני הסערה. ופתאום תופים! טרררררר ובהדרגה מתגלית לפנינו: בהתחלה שיער מתולתל ואדמוני - טרררררר - אחר כך גבות כמו מצוירות, עיניים כחולות, פנים עליזים ומתוקים והשפתיים... תופים מתגברים - דררררר - גוף חטוב ומשגע, חצוצרות מצטרפות - פם פה פה פה פה פם ... והרגליים, איזה רגליים - קרשצ'נדו של כל התזמורת פ----ם פם. היא שלי! קראתי ברגע שראיתי אותה במלואה, היא שלי! אף אחד שלא ייגע!".

מאז הם ביחד.

לא מעט זוגות נוצרו בלהקת הנח"ל. חלק נפרדו. אחדים מחזיקים מעמד עד עצם היום הזה. אבל אין שום ויכוח וערעור: גליה וחיים טופול הם הזוג המלכותי של להקת הנח"ל.

תמונה שלישית

אני לא רוצה שהקהל ישאיר את השכל שלו

עם המעיל בכניסה

(ברטולד ברכט)

כשאבא חושי, ראש עיריית חיפה המיתולוגי, התקנא בתל אביב והחליט שגם לעיר שלו מגיע תיאטרון, הוא הביא מתל אביב את הבמאי יוסף מילוא שיעשה לו תיאטרון כמו שהוא עשה פעם כשהקים את התיאטרון הקאמרי. מילוא, שכולם קראו לו פפו, הקים את תיאטרון חיפה. וטופול, הבדרן הצעיר ההוא מלהקת הנח"ל ומבצל ירוק, התחיל לשחק ברצינות כמו מסקין וקלצ'קין ופינקל וברטונוב, תפקידים רציניים וחשובים שכתבו שייקספיר ויונסקו ומקס פריש. מהר מאוד קרה לתושבי חיפה מה שקרה לי וטופול הפך למלך של החיפאים ולסמל של העיר.

יוסי בנאי סיפר פעם שהוא שמע במו אוזניו איך אישה חיפאית קוראת לשכנתה: "תכניסי את הזבל פנימה כי טופול עוד מעט עובר פה".

השיא היה כששיחק את אצדק, השופט הבדרן ההוא ב"מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולד ברכט. מספרים שאנשים היו מגיעים מתל אביב ברכבת לחיפה רק כדי לראות את ההצגה וחוזרים אחרי ההצגה.

זהרירה חריפאי, ששיחקה לצדו את המשרתת גרושה, שזה היה התפקיד הראשון שלה בתיאטרון חיפה, נדהמה מעוצמתה של האהבה שהרעיף הקהל על טופול - אצדק שלו. "אני הייתי צריכה להשתחוות אחריו ונבהלתי נורא. אמרתי לעצמי שאחרי הקריאות ומחיאות הכפיים שהוא מקבל, זה יהיה ממש לא נעים לצאת אחריו ולשמוע איך מחיאות הכפיים נחלשות".

ואז עשה טופול בספונטניות מעשה אבירי שלא היה אפשר לתכנן אותו מראש. הוא נסוג אחורה, ניגש לזהרירה - הושיט לה את ידו, פסע איתה לקדמת הבמה ולרעש מחיאות הכפיים לשניהם, הוא צעד אחורנית והשאיר אותה לבדה מול קריאות הבראבו של הקהל.

אולי טופול זוכר את זה ואולי לא. זהרירה לא שכחה אף פעם.

התהילה יפה, התהילה שוכחת,

יש לה אלף פני מוות ומילה רק אחת.

הגיבורים מתים, התהילה שוכחת

כי בבוקר בבוקר – מתייצבים חדשים.

(נסים אלוני)

אפילוג

שקיעה ורודה בין הגגות.

אספלט כחול מלמטה.

עיני נשים נוגות נוגות

אומרות לערב "למה באת?"

הפנסים פרחי העיר

מלבלבים באור ניחוח.

אביב חשמל עצוב בהיר

משיכרונו אסור לברוח.

גופי קטן ומתנמך

אבל ראשי כל כך גבוה,

עד שאפילו אם אלך

לא אתבונן לאן אבואה

(נתן אלתרמן)

לפני כמה שנים צפיתי בתוכנית טלוויזיה בערוץ ההוא שלא קיים. טופול הוליך את הצופים למחוזות ילדותו בשכונת פלורנטין ועד לימי תהילתו של הכנר על גג העולם.

שלחתי לו מסרון: "צפיתי עכשיו בתוכנית שלך. פרס ישראל קטן עליך. אתה מלך!".

"אהה, זה אתה שצפית. תודה". הוא ענה.

לילי ירד אפל וקר

הסהר לי חייך

הייטיריליי

סוף סוף אלי שירי חזר

צולע על ירך

הייטיריליי

אבוי שירי שונה ללא הכר

אך בכינורי עונה מיתר אחר

הייטיריליי. הייטיריליי