איך יוצרים הצגה ממשפט אונס? הבמאית דפנה זילברג תמללה פרוטוקול ממשפט האונס של נערה בת 16 והפכה אותו להצגה מטלטלת. תזכורת: בדיון שהתקיים ב־2008 בבית המשפט המחוזי בירושלים נדרשה הנערה להדגים על רצפת בית המשפט את התנוחה בעת שנאנסה על ידי שלושה נערים, שנתיים קודם לכן כשהייתה בת 14.5.
"תדגימי לנו את מה שאת מדברת", דורש השופט, והסנגור (של הנאשמים) שואל: "היית רטובה?" או: "יש לו איבר מין גדול באופן דמיוני". בהמשך הוא מאשים שארגוני הנשים תדרכו אותה איך "להיות בטראומה", מכנה אותה "שקרנית" ובעוד אמירות בוטות ומשפילות.
"לא האמנתי עד לאן זה יכול היה להידרדר", אומרת זילברג ומוסיפה: "שלושה שופטים, סנגור ותובע, כולם גברים מבוגרים, משכילים ונאורים, דורשים מנערה בת 16 שתדגים להם כיצד נאנסה, ואין בחדר אף אחד שיקום להגן עליה".
זילברג, שנחשפה לעדויות המשפטיות בתוכנית "המקור" בערוץ 10, וכמי שכבר יצרה תיאטרון דוקומנטרי מתומלל ("כרטיס לקרקס" - פרוטוקול של ועדת הפנים בכנסת בראשות מירי רגב, שעסק בסוגיית המסתננים - ר"ק), הבינה שיש לדיון המשפטי "פוטנציאל בימתי" ו"יכולת לסחוב הצגה באורך מלא". התוצאה היא "תדגימי" - דרמת בית משפט המבוססת על תמלולי אותו דיון (שקוצר מ־3.5 שעות ל־80 דקות), כשאת תפקידי השופטים ועורכי הדין הגברים מגלמות שחקניות (אפרת ארנון, שרית וינו־אלעד, כנרת לימוני ונעמה שפירא) ואת הנאנסת משחק גבר - השחקן אבי סרוסי.
"השחקנים לא מתחפשים. השחקניות משחקות גברים והשחקן הוא אישה, וכך גם נשמרים הטקסטים", מבהירה זילברג.
למה החלפת את המינים?
"חשבתי שליהוק רגיל של שחקנים לא יעניין. הפרוטוקול המשפטי הוא פורנוגרפי, קשה להקשיב לו. לא רציתי שהקהל יתכווץ בכיסאות, ומצאתי שהיפוך מגדרי מנטרל את הפורנוגרפיה, יוצר הרחקה וחשיבה ביקורתית על הסיטואציה ההזויה, שבה התנהלות השופטים ועורכי הדין הופכת לפעולה שחוקה וקרה. ההיפוך המגדרי מעורר שאלות כמו: איך ייתכן שמערך כוחות כזה במשפט מתקבל כדבר מובן מאליו, כשארבעה גברים מבוגרים מבקשים מילדה להדגים את האונס שעברה. לקראת סוף ההצגה מושמעות 30 שניות מההקלטה המקורית, ובה שומעים את קולות הגברים. זו חצי דקה שמדגימה עד כמה קשה לשאת את הסיטואציה. לא רציתי שזה יקרה לאורך הצגה שלמה".
גם לחלק מהצופים מיועד תפקיד כסטטיסטים בהתרחשות הבימתית. בכניסה לאולם במוזיאון תל אביב, נבחרים מתוך הקהל (בהסכמתם) שלושת הנאשמים, הקלדנית ואמה של הנאנסת, והם יושבים מאחורי שלט המציג אותם. גם כאן יש היפוך מגדרי.
איזה תהליך עברתם במהלך החזרות?
"העבודה על ההצגה העירה והציפה סיפורים אישיים שלי ושל השחקניות, בעיקר על הטרדות מיניות שעברנו כנשים צעירות. אבי סרוסי, המגלם את הנאנסת, התבונן בנו כלא מאמין. הלסת נשמטה לו".
"בתחילת החזרות לא הבנתי ממה הנאנסת פוחדת, למה היא מרגישה אשמה או מדוע היססה להתלונן מיד במשטרה", אומר השחקן אבי סרוסי (27), שמתייחס לתפקיד כאל שליחות חברתית. "ככל שהעמקנו, הבנתי את המצב הרגשי של הנערה, כשמולה גברים מבוגרים שמדברים אליה בשפה רעה ומכוערת. אם היו מדברים אלי ככה כנער בן 16, אני לא יודע אם הייתי מסוגל להתמודד. ההיפוך המגדרי מגביר את תחושת השליחות. לא רק שאני לא מתחפש לאישה, אני משחק נאנסת בדמות גבר, עם זיפי זקן בני יומיים־שלושה".
בסיומה של אחת ההצגות פגש סרוסי את הורי הנאנסת. "לא ידעתי מראש שהם בקהל, וכשדפנה (הבמאית) הציגה אותי בפניהם, זה היה מצמרר. אבא של הילדה חיבק אותי ואמר לי בדמעות: 'היית הבת שלי'", מתרגש סרוסי.
זילברג (34), נכדתו של הבמאי יואל זילברג ז"ל, הייתה בחודש השמיני להריונה (היום היא אמא לאדם בן ה־4 חודשים) כשקיבלה את הסכמתה של הנאנסת ("בלי הסכמתה זה לא יכול היה לקרות") והחלה לעבוד על ההצגה כהפקה עצמאית. היא יצאה בגיוס המונים בהדסטארט והצליחה לאסוף סכום של 30 אלף שקלים, שהתווסף ל־87 אלף שקלים בתמיכת משרד התרבות.
"תדגימי" הוצגה גם בכנסת בזכות שיתוף הפעולה עם ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) והזמנתה של ח"כ מיכל רוזין (מרצ), חברת ועדת החוקה, החוק והמשפט, כחלק מדיון שעסק בהטבת הטיפול בנפגעי עבירה. "חלק מהח"כים יצאו נגד ההצעות לשנות את אופי ההתנהלות של המערכת המשפטית", נזכרת זילברג, "ואז הצגנו בפניהם קטע מתוך ההצגה, ולאחריו השתררה דממה. הכל כמו קפא מסביב".
"תדגימי", 13 בספטמבר, רביעי, 20:30, אולם שידלובסקי, מוזיאון תל אביב