פרולוג
זה היה ב–18 באוגוסט בשנת 1963, כששני חיילים, חברי גרעין הנח"ל נהרגו בהיאחזות כורזים. שניהם היו מושבניקים. האחד בן גבעת ח"ן והשני ממושב גן חיים.
סיפורם של השניים טלטל את כולנו. היינו אז נחלאים שרק התחילו את הטירונות במחנה 80 בימים של שקט יחסי. הידיעה על נפילתם של השניים, שהיו בני גילנו פחות או יותר, הייתה בעצם המפגש הקרוב הראשון שלנו עם מה שלימים חזר ושב והכה ומכה בנו מאז ועד היום.
האחד היה בוגר "כדורי" והשני בוגר "הכפר הירוק". האחד אהב ריקודי עם, והשני אהב מוזיקה וקרא ספרים. שניהם קיבלו ציון לשבח ממפקד פיקוד הנח"ל. שניהם קבורים בבתי עלמין אזרחיים. האחד בכפר סבא, והשני ברעננה.
ושמותיהם: אבי רייף ואבינועם אבנשטיין הם כשמי.
אתם זוכרים את השדות
הנרקיסים בשבתות.
הכל עבר כל כך מהר
וקצת קשה להיזכר
איך פעם זה היה פשוט
לשיר, לחיות ולא למות
(יהונתן גפן)
תמונה ראשונה
עזריה רפופורט היה איש ברוך כישרונות, מאלה שקוראים להם היום "מולטי טאלנט". הוא שיחק בסרטים ובהצגות, הוא היה מבקר סרטים ב"מעריב", הנחה טקסים ממלכתיים, והיה פזמונאי ומתרגם. למשל, לעדנה לב אחייניתו הוא תרגם את השיר הזה:
כמו בגרתי. כמו ברגע,
כמו בחרתי. כמו בריק.
איך חלפת לי, ככה בן רגע.
רגע שהותרת לי.
כמו בבית. ריק הבית.
כמו ברוח. אי הרוח.
ברברה. ברברה. ברברה.
הוא הגיש וערך תוכניות בידור והוא היה עם אבא שלי בצבא הבריטי.
באחת התוכניות שלו, "בילוי נעים" שמה, התארחה מאזינה מגבעת ח"ן שקראו לה רבקה רייף, אמו של אבי הנחלאי שנהרג בכורזים.
פניתי לעזריה וביקשתי ממנו שיפגיש בינינו. אני, אבי הנחלאי, נפגשתי עם רבקה אמו של אבי הנחלאי, כשנתיים אחרי שנהרג. אחרי המפגש המרגש הזה התארחתי גם אני ב"בילוי נעים". התוכנית הזו בעצם סללה לי את הדרך לרדיו, כמו שפתחה אותה למישהו אחר לפני. תיכוניסט אחד שקראו לו דן כנר.
עזריה רפופורט נפטר לפני 20 שנה.
רותי, אשתו, סיפרה לי שחנני בנם מצא את ההקלטה של התוכנית ההיא. היא אפילו טרחה והעבירה לי אותה. האמת, לא שמעתי אותה מאז. ניסיתי, אבל ויתרתי כי נבהלתי כששמעתי איך נשמעתי אז.
תמונה שנייה
בתל אביב הבתים לבנים כמו חלב.
ברחובות אוטומובוס ואפשר לישב עליו.
ובכל פינה עומד שוטר יהודי ובן ברית
והוא עומד והוא מראה ומדבר עברית.
שבחו והודו לתל אביב
החביבה לנו מכל חביב.
אושר ועונג מסביב
(אביגדור המאירי)
זה היה אחד משני השירים שברכה צפירה שרה בהיכל התרבות ב"היה היו זמנים". אני הייתי שם. זו הייתה אחת מהופעותיה הנדירות. אף שהיא הייתה אז רק בת 50, נדמה היה שמי שהתחילה לשיר בגיל 16 ובגיל 20 כבר הייתה בוגרת בית הספר של מקס ריינהרדט בברלין, הייתה כאן מאז ומעולם.
כהרגלנו המגונה, אנחנו ממהרים לזנוח את פורצי הדרך וסולליה ולהכתיר מלכים ומלכות ואלילים ודיוות חדשות כל יום. ככה זה היה גם אז, כשהייתי חייל וביקשתי לפגוש אותה בתוכנית הרדיו הראשונה שלי.
"ברכה צפירה היא הדמות המקורית והחשובה ביותר בחיי המוזיקה בישראל", כתב עליה מקס ברוד בספרו "המוזיקה בישראל מימות קדם עד ימינו אלה". נו, אז הוא כתב. אז מה?
כשרק נכנסנו אליה הביתה, עוד לפני שהחלפנו איזו מילת נימוס, בעוד הטכנאי מחבר את מכשירי ההקלטה ואני הטירון הנרגש, משנן לעצמי בראש את השאלות, היא פונה אלי ושואלת: מה פתאום ביקשת לפגוש אותי? אתה בכלל שמעת עלי? איך זה יכול להיות, הרי אתה צעיר. אפילו המבוגרים כבר שכחו אותי.
שמעתי עלייך הרבה בבית וראיתי אותך בהופעה ההיא בהיכל התרבות, אני עונה. היא צחקה צחוק רועם ומתגלגל, ומאותו הרגע זו הייתה היא שניהלה את הראיון. אני רק הקשבתי. היא סיפרה על השנים הראשונות. על המחקרים שערכה ועל החיפושים האינסופיים אחרי המוזיקה האומנותית. על הבריחה מהפופולריות. "עבודת אלילים", היא קראה לזה ונראתה ונשמעה כמו לביאה זועמת. הרגעים היחידים שבהם התרככו פניה וקולה התעדן, היו כשסיפרה על בנה שנמצא באירופה ועוסק במוזיקה. היא אפילו השמיעה לי יצירה שלו ועקבה אחרי התגובות שלי כשהאזנתי.
לא האמנתי שאני יושב אצל ברכה צפירה, סוג של זמרת לאומית, ומתמוגג יחד איתה מהמוזיקה של הבן שלה, שהייתה הכל חוץ מפולקלור. לבן שלה, אגב, קוראים אריאל זילבר.
עלי גבעה שם בגליל
יושב שומר ובפיו חליל.
הוא מחלל שירת רועה
לשה, לגדי, לסייח תועה.
לכל שובב רודף פרפר.
להלך בא מעיר וכפר.
הוא מחלל, קורא: שלום!
אלי, אלי גשו הלום.
יש מנגינות בפי חליל,
יש אגדות פה בגליל
(אברהם ברוידס)
אתנחתא
שלא תחשוב שאני לא מתביישת. אישה בגילי בורחת מהבית. כל כך התביישתי. מישהי מהבניין שלי ראתה אותי ברכבת התחתית עם המזוודה. הייתי צריכה לשקר לה. אמרתי לה שאני טסה לבקר את אחי בקליפורניה. ברחוב 125 הייתי צריכה להחליף רכבת בשביל להגיע לכאן. היא לא כזאת מטומטמת. בטיסה לקליפורניה לא מחליפים רכבות ברחוב 125. אבל בעצם מה זה אכפת לי. החיים שלי נגמרו בין כה וכה.
הקטע הזה הוא מתוך המחזה "עוף על עצמך" של ניל סיימון שתרגמתי. את השם של המחזאי הוותיק והמצליח הזה שמעתי לפני שהוא היה ותיק ולפני שכל מחזה שלו היה תעודת ביטוח של הצלחה על בימות התיאטרון. בסך הכל ביקשתי להיות נוכח בחזרה של הצגת תיאטרון לראשונה בחיי. אז כמו שאומרים היום, ההפקה ארגנה לי מפגש עם צוות ההצגה "יחפים בפארק". הכוכבים הצעירים של ההצגה היו עודד תאומי ודינה דורון. הוא שחקן צעיר שכבר היה כוכב מוביל ומוערך מאוד. והיא הגיעה אחרי שרשמה הצלחות לא קטנות על בימות ברודווי, והכי חשוב: הייתה אירמה לה דוס בהבימה, לצדו של לא אחר מאשר אריק איינשטיין, שכבר אז היה כוכב־על.
והיה גם זאב ברלינסקי, שהיה קומיקאי נפלא ואיש חכם ומצחיק. ישבתי מול הצוות ושמעתי את מה שלמדתי מאוחר יותר, שבכל ראיון לפני הפקה חדשה יגידו לך כולם שזה הדבר הכי חשוב והכי מעניין שהם עשו עד היום. אם המילה "מאתגר" הייתה קיימת אז, אין ספק שהם גם היו אומרים שזו ההפקה הכי מאתגרת. רק שחקן אחד, שהיה לו תפקיד ממש לא גדול, הרגיש שהוא לא חייב לעשות שום יחצנות להפקה. הוא דיבר על תסכולים אישיים, על אכזבות גדולות, וסיים בכך שאמר שהוא בכלל נמצא פה בשביל הכסף שהוא חוסך כדי לנסוע ללמוד תיאטרון בלונדון. "כשאחזור, לא אסכים לעשות כאלה תפקידים קטנים ומחורבנים", הוא אמר.
ואז פלט זאב ברלינסקי את המשפט האלמותי: "סוס שעובר את כל העולם חוזר סוס". אף על פי שעברו יותר מ–50 שנה מאז וכבר 27 שנים זאב ברלינסקי איננו איתנו, אני לא יכול לשכוח את המשפט הזה שנאמר אז בראיון. משפט שהפך להיות מהיותר מצוטטים בפולקלור המשפחתי שלנו.
תמונה שלישית
למה אני מתגעגעת?
לגזוז חמוץ־מתוק, לאמא שחזרה עם סלים משוק הכרמל.
למלצרית בבית הקפה שהייתה שמה בשבילי פרח בצלוחית
כשהייתי באה לכתוב ביום הקבוע שלי
(אסתר קל)
התאהבתי בקול של אסתר קל, כשהייתי שומע אותה מגישה פינה שבועית אישית בגלי צה"ל. אחר כך התאהבתי בה יותר כשקראתי את "רסיסים" שלה. אחר כך הייתי בצבא וביקשתי לפגוש אותה בתוכנית "בילוי נעים".
נפגשנו בקפה "תמר". מהפגישה הזו צמחה ידידות נעימה. הייתי בא אליה לרחוב הדקל ברמת גן, שכדבריה, אין בו אף דקל אחד. היא אפילו הייתה בחתונה שלי ואני קראתי את 20 ויותר הספרים שלה.
נפגשנו שוב במקרה אחרי ימים רבים מאוד. אחרי כמעט 50 שנה בעצם. זה היה ב"פורת", שהיא חנות הספרים שבה קנו לי פעם את ספרי הלימוד שלי ומאז אני שם כי הלימוד שלי עדיין נמשך כנראה. פורת שינתה את פניה. מפונדק הרוחות היא הפכה גם לפונדק ארוחות.
מתי שוב ניפגש באקראי?
שאלתי את ידידי הטובים
היא כתבה פעם. וככה נפגשנו באקראי שקוראים לו "פורת".
מעולם לא הפסקתי לאהוב
את מי שאני אוהבת
גם אני.
אפילוג
המתים שלי הם איתי בכל מקום ובכל אשר אלך ומצויים בכל דבר שאעשה. הם לא עזבו. הם ישנם. אולי גם הם מתגעגעים. אולי הם מחפשים לומר דבר מה שלא הספיקו, אבל אוזני קצרות משמוע...
...המתים שלי לא באמת מתים.
המתים שלי שבגללם ובשבילם ובעדם אני אני.
(אסתר קל)