היום בו מותר להרוג חילונים: החגים האבודים שלא ידעתם עליהם

החגים היהודיים בלוח השנה העברי כמו פסח ושבועות, ימי זיכרון וימי צום הם חלק בלתי נפרד מחיינו ומשגרת היום־יום שלנו, אבל כעת מתברר שמועדים אחרים הלכו לאיבוד לאורך השנים. כך למשל, בעבר ציינו את היום שבו נשברה הבצורת בגשם זלעפות, את המועד שבו בוטל ספר הגזירות ואת היום שבו הוסר שמו של אלוהים מחוזים והסכמים כתובים. אז מה קרה לחגים ולמועדים הללו, ומדוע הם נעלמו לעומת אחרים ששרדו?

תערוכה חדשה שנערכת בימים אלה במתחם “התחנה הראשונה” בירושלים, תחת השם "מועדי ב' – החגים האבודים בלוח השנה העברי", מביאה את יצירותיהם של מעצבים מתחום האיור, הגרפיקה והאנימציה, שיצאו בעקבות החגים האבודים של לוח השנה העברי. המעצבים שלוקחים חלק בתערוכה עיצבו 12 כרזות בהשראת 12 אירועים מתוך 36 שצוינו בעבר במגילת תענית, והיו נהוגים בימי בית שני. הכרזות מציגות את תפיסתם של היוצרים לגבי כל אחד ממועדי השנה שהתפוגגו עם השנים.

התערוכה היא יוזמתו של סטודיו דוב אברמסון בירושלים, המתמחה בתכנים מעולם התרבות היהודית ובחר להרכיב מהכרזות לוח שנה שיציג באור אחר את הלוח העברי, וייחשף מחר בתערוכה.

סממן של עצמאות
“מגילת תענית, שחוברה בסוף ימי בית שני, מפרטת 36 מועדים שאסור לצום בהם”, מספר דוב אברמסון. “לפי ההלכה, מועד כזה שיש בו איסור לצום או להספד הוא אינדיקציה שמדובר ביום חג, יום שמח”.

"תפקיד המגילה הוא לציין ימים בשנה שהם חגים למחצה, והיא פותחת בהצהרה בתרגום מארמית: 'אלה הימים שלא להתענות בהם ומקצתם שלא להספיד בהם'", מסבירה פרופ' ורד נעם, ראש בית הספר למדעי היהדות וארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "מגילת תענית: הנוסחים. פשרם.

תולדותיהם".

"רובם הגדול של המועדים הללו מתבטאים בפן השלילי של איסור התענית ובמקצתם אף ההספד, ואין בהם מצווה חיובית, למעט חנוכה ופורים. חלקם מציינים אירועים משמחים שקרו לעם ישראל כמו כיבוש מבצר החקרא בירושלים מידי חיל מצב סלאוקי בידי שמעון החשמונאי בכ"ג באייר. בתאריך אחר חל מועד לכבוד האירוע שבו 'סר ספר הגזרות'. החוקרים חלוקים מהו הספר, מה היה כתוב בו, באילו נסיבות הוא בוטל ובאיזו תקופה מדובר. הפירוש העברי המאוחר למגילה, המכונה 'סכוליון', מנמק את המועד בניצחונם של הפרושים על הצדוקים במסגרת מאבקים פנימיים בין הזרמים בימי בית שני, וסברה אחרת גורסת כי אלו גזירות מלכות של שלטון זר, אולי השלטון הסלאוקי".

מגילת תענית כללה מועדים שהיו ימי שחרור וימי קרב, ימי ביטוי לעצמאות או לסיום תקופה, וגם מועדים לברכה. כך, למשל, נחגג היום שבו ירד גשם לאחר שלוש שנות בצורת. כאשר התקרב חודש ניסן, פנו החכמים לחוני המעגל וביקשו ממנו להתפלל לגשמי ברכה. ביום כ' באדר, לאחר שלושה ימי תפילה, נפתחו ארובות השמיים ששמו סוף לבצורת, והוחלט לחגוג את היום כיום חג.

מועד אחר ציין את היום שבו "הסתלקו גובי המכס מירושלים". ככל הנראה מדובר בסממן של קבלת עצמאות משלטון כובש יווני או רומי והתחזקות השליטה של החשמונאים.

"חג נוסף היה ציון יום מותו של המלך הורדוס", מוסיף אברמסון. "הורדוס, שהיה גדול בוני ירושלים אבל גם אויבם המר של חכמי ישראל, נודע באכזריותו כלפי העם בציון, ובז' בכסלו, יום מותו, הוחלט לחגוג על פי המגילה. זאת בשעה שבימינו, בלוח השנה העכשווי מדובר בסתם עוד יום של חול".

עוד מועדים מוזרים קמעה היו "היום שבו בטלה האזכרה מן השטרות", כלומר היום שבו צוינה הסרת שם האלוהים מחוזים והסכמים כתובים. היום שבו בוטל הנוהג לאזכור שם האלוהים הוכרז כיום חג לאחר שהבינו שהשם המפורש לא מאפשר השלכה של ניירת שסיימה את תפקידה, ולא ניתן היה להיפטר ממנה.

חשש מרדיפה
ט"ו באב, המוכר לכולנו כיום שבו נחגגת ומואדרת האהבה, מוזכר במגילה כיום של קורבן עצים. "המגילה מציינת את ט"ו באב כ'זמן עצי הכהנים', כלומר יום שבו היו נוהגים להביא עצים חדשים למזבח במקדש", מסבירה פרופ' נעם. "במקורות אחרים וגם בפירושה המאוחר של המגילה יש הרחבות וטעמים נוספים. במשנה מסופר כי 'לא היו ימים טובים בישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים'. ביום זה נהגו בנות ישראל לצאת במחולות בכרמים, והבחורים היו מגיעים לבחור להם בת זוג".

"בשני מועדים אחרים נאמר רק שזהו רק 'יום טוב', ולא נזכרת הסיבה. ייתכן שמדובר במועדים שביקשו להסתיר את סיבתם מטעמים פוליטיים. לפי הביאור למגילה, בתאריכים אלה מתו ינאי המלך והורדוס המלך שהעם חגג את מותם, ואולי מחבר המגילה נמנע מלציין זאת בפירוש בשל חשש מרדיפות”.

מתוך כל המועדים המוזכרים במגילה, רק שניים השתמרו עם השנים ונחגגים עד ימינו – פורים וחנוכה. "במגילת תענית נכתב: 'בעשרים וחמישה בו (בכסלו) חנוכה, ימים שמונה, ולא להספיד'; 'בארבעה עשר בו (באדר) ובחמישה עשר בו ימי פורים הם ולא להספיד'", אומרת פרופ' נעם. "מתברר שחנוכה ופורים הם חלק מתופעה רחבה של מועדים שלא מן התורה שנתקנו בתקופות מאוחרות יותר. המגילה נתפסה כמחייבת הלכתית בתקופת חז"ל, אך בסוף תקופת התלמוד היא בטלה. בגמרא יש דיון בין חכמים מדורות שונים אם המגילה מחייבת או בטלה, ולבסוף ההכרעה היא שהמגילה בטלה מלבד חנוכה ופורים".

אחד המועדים המסקרנים המוצגים בתערוכה הוא כ”ב באלול, שמכונה במגילה כ”יום שבו שבנו להרוג משומדים”. מדובר ככל הנראה בציון של סיום שלטון זר, כנראה יווני, שכפה "הפסקת אש" בין הפרושים (האורתודוקסים) לבין המשומדים (היהודים החילונים/ מתייוונים). "עם הסתלקות השלטון, נתנו הפרושים למשומדים שלושה ימים לחזור בתשובה, ומי שלא שב – הומת", מסביר אברמסון. "את היום הזה הוחלט לציין כ'יום טוב'. אולי מתוך הייאוש שנולד מההבנה שהמתח בין הדתיות לבין החילוניות בעם היהודי הוא תופעה עתיקה, האיור שביצענו למועד הזה מבקש 'לחגוג' את הוולגריות של המצב המתואר כמעין מפלט של התמודדות".