חמש עשרה שנה אחרי שעלה לראשונה בבית ליסין, עולה מחדש בקאמרי "איסמעיליה", מאת ובבימוי הלל מיטלפונקט. במרכז המחזה מציג מיטלפונקט את שנת חייהם היפה ביותר של שלושה חיילים באיסמעיליה שבמצריים - במהלך מלחמת יום הכיפורים ואחריה - כרפלקציה לשינויים הקיצוניים שחלו בחברה הישראלית, תוך בחינה לעומק של ערכי יסוד כמו חברות, צבא וחיי נישואים.
האם גם אחרי 15 שנה נותר המחזה אקטואלי? התשובה היא כן, וככל הנראה ימשיך להיות אקטואלי עוד שנים רבות, על רקע ההידרדרות המוסרית והערכית של ההוויה הישראלית לתהומות עמוקים במיוחד.
בסלון מעוצב היטב, נפגשים מיקי הגינקולוג, עמי העיתונאי וקריץ, שממשיך לחפש את עצמו מאז המלחמה ההיא. השלושה מעלים חוויות ממלחמת יום הכיפורים, תוך שהם שוזרים את חייהם האישיים - הבגידות, העבודות, הבטחות הנעורים, עד לאותו רגע.
בפגישה ביניהם נפתחים חשבונות ישנים, והחברה הישראלית - שנחשבה בעיניהם פעם למוסרית, חזקה וערכית - נראית פתאום כחברה סדוקה, שסועה ועלובה, שנחשפים בה אינספור חולשות ופצעים מוגלתיים שרק הקצינו במרוצת השנים; בלי שום יכולת להפנים את שלל הקטסטרופות והמחדלים, שצרבו לנצח דור שלם של לוחמים שהיו עדים למלחמה הארורה ההיא.
ההתבוננות של מיטלפונקט כואבת, חדה ולא עושה הנחות לאף אחד. הוא ניחן בכישרון לבנות דיאלוגים אמינים, משעשעים וחריפים, הגורמים לקהל, בו־זמנית, אי־נחת והנאה. גם כבמאי הוא מוביל את צוות השחקנים, עמוס תמם, אלון דהן ומיכה סלקטר, לביצועים מצוינים כחבורה גברית, המציבה זכוכית מגדלת על תחנות שונות בחייהם. הם אמינים וכואבים, מעוררים אהדה ולעתים רתיעה.
כתיבתו הרהוטה והחדה של מיטלפונקט והביצוע המהוקצע מוכיחים כי "איסמעיליה" רלוונטית יותר מתמיד כיום, ומצליחה לטלטל ולרגש מחדש. ה"לכלוכים" שצפים על הבמה שעיצבה אלכסנדרה נרדי, התאורה המדויקת של עדי שימרוני, בשילוב מוזיקה נפלאה של אבי בללי, משתלבים לכדי דרמה אפקטיבית ביותר.