הצנטרום של הפיילה

פרולוג
זה היה לפני עשר שנים. רק לפני עשר שנים. על בימת התיאטרון הקאמרי היה מונח הארון. לפניו ניצבו שלושה מיקרופונים ושני גששים עמדו שם. המיקרופון השלישי נשאר מיותם ובודד, כי הגשש השלישי ישראל פוליאקוב אומנם היה על הבמה, אבל מונח בארון. וכששייקה וגברי שרו כשהמיקרופון הבודד ביניהם, באולם המפוצץ מאנשים שעלה על גדותיו, אפילו עין אחת יבשה לא נשארה שם.

נשר'קה הכדורסלן, שופט הכדורגל יהויכין פנדלוביץ', סרג'יו קונסטנצה ועוד כל כך הרבה דמויות וטיפוסים שזיכו אותנו בציטוטים שבהם אנחנו משתמשים ביומיום, כולם היו פולי, ופולי היה בכולם.

היה היה פנס בודד בקצה שכונה,

והוא האיר את ילדותנו הקטנה.

והוא האיר את משחקי המחבואים

ולאורו היו הקדרים באים.

כשהשוטרים כמעט גירשו את הגנב,

היה קולה של אמא רץ בתחנוניו:

"הביתה בוא לארוחה, כבר מאוחר.

כבר זמן לשכב לישון. צריך לקום מחר".

"רק עוד רגע, אמא. רק עוד רגע קט.

את תמיד הורסת כשכבר כמעט.

לא הספקנו לשחק מעט אפילו" –

אבל תחנונינו לא הועילו

(חיים גורי)

תמונה ראשונה
פולי לא חשב ולא רצה להיות שחקן. הוא חלם בכלל להיות חקלאי, חלום שנשא איתו כמעט כל ימיו. חלום שנדחה כל הזמן משום שהנסיבות גררו אותו למקומות אחרים ומשום ששם, במקומות האחרים, השאירו אותו ההצלחות הגדולות ועיכבו את הגשמת החלום האמיתי.

כל זה התחיל בבית הספר החקלאי בכפר הירוק, לשם הלך אחרי שסיים ללמוד בבית הספר העממי. הוא התחבר עם תלמיד אחר בשם חנן גולדבלט, שדווקא כן חלם להיות שחקן. חנן היה זה שהבחין בכישרון המיוחד של החבר שלו לכיתה וגייס אותו להיות הפרטנר שלו למערכונים ולשירים שהציגו במסיבות הכיתה ובאירועים חגיגיים של בית הספר.

"היינו צמד חמד והוא גרר אותי להיות ארטיסט. לא ידעתי שאני כזה", סיפר פעם לדליה קרפל בראיון ב"הארץ". "הוא (חנן) היה השובב והמצחיקן של הקבוצה שהצחיק את כולם, ואילו אני הצחקתי רק כשעליתי על הבמה. בשאר המקרים הייתי רציני". האמת היא שהוא נשאר כזה גם כשכל המדינה התמוגגה ממנו וצחקה עד דמעות מהטיפוסים שגילם ושהפכו לקלאסיקות של הפולקלור שלנו.

אתנחתא
פעם, כשהייתי בן 16, היה איזה מפגש שערכה העירייה לשישיסטים ברמת גן. המפגש הזה נערך באולם בית צבי, עוד לפני שהמקום הפך להיות בית ספר לשחקנים. בתוכנית האומנותית הופיעו שני צעירים מלהקת הנח"ל, פולי וחנן, שקרעו אותנו מצחוק והיו בפירוש בית ספר למשחק והצחקות. התגלגלנו וממש נחנקנו מצחוק כשהם שרו ורקדו מין שיר עממי כזה שעד אז לא הכרנו ושמאז הוא הפך להיות שיר חובה ברפרטואר שלנו בכל מסיבה. וזה דבר השיר שמילותיו חקוקות בלבי עד עצם היום הזה:

יש לה רגל מתברגת

וראשה על ציר.

ובלילה את ידה

תולה היא על הקיר.

יש לה אף שופר תוקע

ושפם תחתיו.

יש לה פה מעיין נובע

דק אבל רחב.

קול יוצא מבין שפתיה

כזמזום מטוס.

ובלילה את שיניה

שמה היא בכוס.

נגני נגני, תזמורת, עד בלי די

את מוציאה אותי מכל כלי

בזה היום נגילה ונשמח

כי לא אני הוא הבחור

אשר נפל בפח

תמונה שנייה
ללהקת הנח"ל הוא הגיע ממש במקרה. החבר הטוב שלו חנן ביקש ממנו שיעשה לו טובה ויתלווה אליו לבחינות ללהקה, רק בשביל לעזור לו במערכון שדרש שני משתתפים.

את פולי בכלל לא עניינה להקת הנח"ל. הוא הגיע במכנסיים קצרים ובסנדלים רק כדי לעזור לחבר. "לא עניין אותי כלום. רק ההליכה לגרעין", סיפר לימים. אבל הבוחנים חשבו אחרת. הם הסכימו לקבל את חנן ללהקה בתנאי שיביא איתו גם את החבר שהיה איתו בבחינה.

באמצע הטירונות, שהייתה "קריעת תחת" לדבריו, הוא נקרא אל הרס"ר. מי שעבר טירונות נח"ל במחנה שמונים יכול לתאר לעצמו את האימה הגדולה של הטירון ישראל פוליאקוב כשהוא נקרא לעלות על בגדי א' ולהתייצב עם הקיטבג אצל הרס"ר. גנץ, הרס"ר המיתולוגי של הנח"ל, הודיע לו שיש לו "פס" ל־24 שעות כי הוא התקבל ללהקת הנח"ל ועליו להתייצב בפיקוד הנח"ל.

"אמרתי לו שאני רוצה להישאר פה עם החבר'ה, אבל הוא צווח שזאת פקודה". פולי לא סירב פקודה. הוא נאלץ לאחסן יחד עם הקיטבג את החלום על שירות במסגרת גרעין נח"ל ועל לימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות.

"לא לצאת מן הכלים", קראו לתוכנית הראשונה שבה השתתף. הוא וחנן היו חדשים. והחדשים בלהקת הנח"ל צריכים להתאזר בהרבה סבלנות עד שישתחררו הוותיקים ויפנו להם מקום ואפשרויות לביטוי. עכשיו, תארו לעצמכם שלוותיק אחד קוראים אריק איינשטיין ולשני יהורם גאון, שהוא גם מפקד הלהקה.

"ריתקתי את פולי, משום שלכלך יחד עם חנן את אולם החזרות בעוגות שזרקו זה על זה", סיפר המפקד גאון בספרו. "בעודי נמצא במלון בית חן, שבו גרנו כולנו, צלצלתי אליו לפיקוד, שם היה מרותק, כדי לסלוח לו, ואז התברר לי לבושתי שאני מפריע לו באמצע משחק שש־בש עם השומרים בבוטקה של השין גימל".

אל תתבייש, היה עצוב.

אל תצטער אם תצטער.

זאת היא עונה כזאת, חבוב.

זה רק הסתיו וזה עובר.

לך ערירי בליל העיר.

הבט לרום. חפש כוכב.

מותר מותר גם לצעיר

להיות טיפה זקן בסתיו.

דמעה, אל תתאדם, חבר.

היא לא תגרום שום נזקים.

תאמר: זה גשם, לא יותר.

אבל הן שנינו זאת יודעים.

זה הסתיו עם הענן

ועם הרוח המייבב.

ואם אתה סתם ציניקן

בכל זאת זה צובט בלב

(יחיאל מוהר)

תמונה שלישית
שייקה אופיר נראה כדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לנו. לבוא ולביים אותנו זה כאילו פדריקו פליני יבוא אלי. נפגשנו עם שייקה ביום הראשון, בדחילו ורחימו, והוא אמר לנו: "אוקיי, חבר'ה, מחר נעשה ככה: אנחנו ניפגש בבריכת גורדון בשמונה בבוקר ונשחה. נתעורר ונתחיל בחזרות". שייקה עמד מולנו ועשה לנו הצגה של ארבעה חודשים ללא הפסקה. אחרי ארבעה חודשים הגיע פשנל (המפיק) לראות מה הסיפור ואמר: "חבר'ה, תראו לי איזה קטע".

אנחנו משפילים את הראש. לא רוצים להסתכל זה על זה. מה נראה לו? אין כלום. כלום אין. ואז שייקה אופיר אמר: "תוך שבועיים זה יהיה בסדר. עד סוף החודש התוכנית תהיה מושלמת".

לא ייאמן, אבל זה הסיפור שסיפר פולי כעבור שנים על הולדתה של השלישייה הוותיקה והמצליחה ביותר שקמה לנו. זו שזכתה בפרס ישראל. זו שנראתה כאילו היא איתנו מאז ומעולם.

כששייקה אמר: "אתם תלבשו חליפות ועניבות", חשבנו שינדו אותנו מהחבר'ה... אבל הוא התעקש על זה... אתה עומד עם חליפה ולאט־לאט אתה הופך למה שאתה אומר. לאנשים האלה מכל מיני פינות שם בארץ ישראל. עם הז'קטים... אם זה הירושלמים, אם זה עיירות הפיתוח.

שלא כמו הרבה מצחיקנים מקצועיים, פולי לא התאמץ להצחיק בכל מחיר. הוא גם לא היה הליצן של החבר'ה. על הבמה ומול המצלמות התרחש לו הנס הזה שקורה לקומיקאים גדולים באמת. פתאום הם הופכים להיות הטיפוס שאותו הם מגלמים. פתאום הוא החולה במחלת העליזות והסייד ששואל: "באיזה צבע אתה רוצה את הפס כסף?", והסוהר בכלא שש שמדבר על "התפערויות" והפועל הערבי שנודב למשמר האזרחי. אתה שוכח שזה פולי, כי זה נראה כאילו פולי בעצמו שכח שהוא פולי והוא כל כולו הדמות שאותה הוא מגלם באותו הרגע.

אוי, איך רצינו שגם אז לפני עשר שנים בדיוק יתרחש הנס הזה ופולי יחזור להיות פולי ויצטרף אל שייקה וגברי ויתפוס את מקומו מול המיקרופון הריק.

היה היה פנס בודד, חלפו שנים.

ואור אחר עכשיו מאיר בשיכונים

והשכונות מצאו מקלט בפזמונים

אבל אותם קולות ברחוב ובגנים.

וכשפספוס נשען בחוץ על אופניו

והחצר כולה מלאה בשריקותיו,

אני יוצא אל המרפסת וקורא:

שמע, ילד, לך הביתה, או אני יורד.

רק עוד רגע, ילד, רק עוד רגע קט.

לא נורא, שחק קצת. צעק, אבל מעט.

אז רציתי להפחיד אותו כאילו,

אבל לא ירדתי אפילו

(חיים גורי)