תל אביב. 1935. ליד שלט תיאטרון הבימה ניצב אדם מול שברון חייו, מקריא מכתב דווי שישלח לרעייתו היושבת בניו יורק, ובתמונת פלאשבק עובר 15 שנים לאחור, לדיון הראשון במרכז התיאטראות במוסקבה על תקצוב הבימה.
האיש הוא נחום צמח, מחוללו ומייסדו של התיאטרון הלאומי, גיבור ההצגה “צמח", מאת ובבימוי מיכאל טפליצקי. ההצגה תעלה הערב (חמישי), בפתח חגיגות ה־100 לתיאטרון הלאומי, בבכורה באולם ברטונוב בהבימה, בשיתוף פעולה ראשון בינו לבין תיאטרון “מלנקי", מייסודם של יוצאי ברית המועצות של פעם.
את צמח מגלם בהצגה החדשה השחקן גיל פרנק. “הבחירה בגיל לתפקיד צמח היא טבעית, ואני רואה בו שחקן נפלא, אחד הטובים בארץ", מחמיא טפליצקי, “כשחקן של נשמה, אין כמוהו מתאים לשחק את צמח, שנתן את כל נשמתו להקמת הבימה".
כשאתה, גיל, מי שגילם לפני חמש שנים את דמותו של זאב ז’בוטינסקי בהצגה “הילכו שניים יחדיו", התבשרת שתשחק את צמח, אמרת: “הופה, עוד דמות מהפנתיאון?"
“לא אכחיש שגירה אותי לשחק את צמח, קודם כל מפני שמדובר בתפקיד ראשי, שזה משהו שתמיד מגרה. מעבר לכך צמח נחשב בעיניי לדמות עלומה שמרתק לחקור אותה, וזה בנוסף להיותו גיבור טרגי, לאחר שבני דורו בתיאטרון דאגו למחוק אותו מהתודעה".
ממש אינך נראה כמוהו.
“נכון. צמח היה יותר עגלגל ממני, אבל בתיאטרון, כשהולכים על הפנטזיה, לא הייתה כוונה שאהיה דומה לו, אלא אנוע בין שני הקטבים שבהם הוא נע; כלומר, בין התשוקה והחזון שאפיינו אותו בימי הקמת הבימה, לבין היותו באחרית ימיו איש שבור וממורמר".
איזה חזון?
“צמח היה איש חזון כמו הרצל, אליעזר בן יהודה ובן־גוריון. הוא, מורה לעברית בראשית דרכו, ראה בתיאטרון אמצעי חשוב לתחיית השפה. גם אם אסרו לאחר המהפכה הקומוניסטית להציג בעברית, צמח, עם הדרייב המטורף שהניע אותו, לא הרפה עד שתיאטרון הבימה היה לעובדה קיימת".
פרנק מוצא הקבלה בין צמח לבין דמויות אחרות שגילם: “לצמח קרה מה שקרה לגיבורים טרגיים אחרים, שלמזלי יצא לי לשחק אותם, ובהם מקבת, הורדוס, קלודיוס ובאחרונה יהוא וקוריולנוס. מה שהרים אותם למעלה, בדיוק הוריד אותם למטה. צמח לא השכיל להבין שברגע שהתיאטרון קם, הוא כבר לא שלו. במסע של הבימה לארצות הברית, ב־27’, הוא התפלג מקבוצת הרוב בתיאטרון ולא האמין שאנשיה יוותרו עליו. כעבור זמן, ב־35’, הוא בא בעקבותיהם לארץ ישראל, והם לא רצו אותו. בתוך ארבע שנים הוא מת בארצות הברית בגיל 52 בלבד, מרוסק לגמרי".
“לי באופן אישי מאוד חשוב להחזיר למודעות של האנשים כאן את הפרסונה הנשכחת של צמח", מוסיף טפליצקי. "כאחד שחלם לעסוק בתיאטרון היהודי, צמח הוא בשבילי דוגמה ומופת. הגיע הזמן לתקן את העוול שנעשה, כשנשכח פועלו בהקמת הבימה, בפרט שלהקים תיאטרון חדש לא פחות קשה מלהקים מדינה. תוך כדי העבודה על ההצגה, אנחנו מבינים שהיא לא רק על צמח, אלא גם על שורה ארוכה של אנשי תרבות שנשכחו. מי באמת יודע מי היו מסקין וברטונוב? הרי בעיני רבים הם שמות של אולמות. אולי זו ההזדמנות להחזיר אותם לקדמת הבמה".
יהודי חלש
פרנק, חיפאי במקור, הוא בוגר בית צבי 87’. עד כה הוא הספיק לשחק בכל התיאטראות פרט לגשר. בין תפקידיו הבולטים היו תום ב"ביבר הזכוכית" (בהבימה); סטנלי קובלסקי ב"חשמלית ושמה תשוקה" (בבית ליסין); הורדוס ב"הורדוס" וג’ורג’ ב"מי מפחד מווירג’יניה וולף?" (שניהם בהקאמרי). “אין אצלי הבט אחורה בזעם ואני לא חי במרמור על תפקידים שלא שיחקתי", הוא אומר.
אף שפרנק הוא שחקן מוערך בתיאטרון, הקולנוע המקומי די מחמיץ אותו, והפילמוגרפיה שלו צנועה למדי. אך הוא איננו מזיל דמעה על כך. “אני קודם כל שחקן תיאטרון", הוא מבהיר, “לגביי, התיאטרון הוא לא רק הלחם והחמאה, אלא גם הקוויאר שלי. קולנוע? אני דווקא ניגש לאודישנים. אם מקבלים אותי, כפי שהתקבלתי לטלנובלות בטלוויזיה, מקבלים. אם לא - אז לא. אני לא מתעסק בזה כל כך".
לפני שלוש שנים עזב פרנק את התיאטרון הקאמרי, שהיה ביתו במשך שנים ספורות, לטובת הבימה, ובהמשך סיפר כי לא היה שבע רצון מהיחס כלפיו בקאמרי. “אם היה טוב, זה נגמר", הוא אומר בדיעבד על ההחלטה לעזוב. "לא כל מה שרואה הקהל זה מה שמרגיש השחקן. כשהבנתי שאין לי עוד מה לחפש בקאמרי, חיפשתי את הדרך שלי החוצה ומצאתי בית חדש־ישן בהבימה".
מבחינתך, קביעות בתיאטרון היא לא בבחינת נישואים קתוליים.
“אני לא קתולי, ובתור יהודי אני די חלש. גם אם שיחקתי שנים בתיאטרון זה או אחר, אף פעם לא הייתי קבוע בשום מקום, ובהקאמרי בתור עצמאי עבדתי תמורת חשבוניות וסירבתי לקביעות. לעומת העבר, הפעם אשמח אם מהבימה יציעו לי קביעות. אני לא יודע אם הם מוכנים, אבל אני מרגיש מוכן. הגיע הזמן".
הסירוב לקביעות בקאמרי היה עקרוני מבחינתך?
“כן, זה היה עקרוני. אחרי שנים עם אישה אחת, חשוב שיהיה לי משהו שאוכל לעזוב, שיהיה לי חופש פעולה. עם כל הצורך בפרנסה בחיי היומיום, בטח בתל-אביב, אני מאמין שדיאלוג בין שחקן לתיאטרון צריך להיות על בסיס הדדי ומהוגן. רוצים אותי? מציעים לי? אם אני מסכים, אני בא והולכים יחד. אם לא נהיה מבסוטים, ייפרדו דרכינו ונתגלגל הלאה. זאת הדרך שלי, ועובדה שעד עכשיו אני שחקן די עסוק".
חציית הקווים של פרנק הייתה הפעם דרמטית, כשבתוך זמן קצר עבר מההצגות “דג מוסר" ו"חברים של חברים" בקאמרי היישר לתפקיד המלכותי של קראון בהצגה “אדיפוס - תיאור מקרה" בהבימה. “לא יכולתי לבקש יותר מלשחק בזה אחר זה את קראון בבימויו של חנן שניר ואת יהוא בבימויו של אילן רונן", הוא אומר.“עם זאת, אני לא רק שחקן של תפקידי מלכים או מצביאים, כפי שהיה קוריולנוס. את זה אני מוכיח כעת בהצגות ‘תמונתו של דוריאן גריי’ ו־’1984".
אמרת קודם שאתה שמח לשחק ב"צמח", בין השאר מפני שמדובר בתפקיד ראשי, והנה בשתי הצגות אלה לקחת צעד אחורה.
“שלא תהיה אי־הבנה - תמיד כיף לשחק תפקיד ראשי. הרי הוא זה המושך בחוטים והוא המלך על הבמה, גם אם הוא לא מלך. מצד שני, אם מדובר בתפקיד טוב, אף פעם לא הייתה לי התנגדות לכך שהוא יהיה משני".
אם יזמינו את “צמח" לאריאל?
“שרק יזמינו. אגיד את זה באופן הכי ברור: אני שחקן שמוכן לשחק בכל מקום ובכל שעה. בעוד כמה דקות אני יוצא להצגה ‘שייקספיר מאוהב’ במעלה אדומים, כי התבקשתי להחליף שחקן שמצפונית סירב לצאת לשם".
פרנק אינו מנותק מהפוליטיקה ומ"המצב", אבל הוא אינו מוכן לקחת אותם אל התיאטרון. “הפוליטיקה, כמו האהבה וכמו היופי, היא בעיני המתבונן", הוא גורס. “לדעתי, לא התושבים בהתנחלויות אשמים בהימצאם במקומות שבהם הם יושבים, אלא אשמות הממשלות שמרשות להם להישאר שם. וכשאני אומר ממשלות, כוונתי לאלה מכל הקשת הפוליטית. אני משתדל להתרחק מהדברים האלה, ואת דעתי אני מביע אחת לארבע שנים בהצבעה בקלפי".
גל Me Too#, בעקבות חשיפת מעללי המפיק הארווי ויינשטיין, הפתיע אותך?
“האמת היא שהופתעתי. מאיפה זה התחיל? אולי מטראמפ, שכביכול הביא לארצות הברית סוג של שלטון אחר, שמכנים אותו בהמי, פרחי, הכי לא פוליטיקל קורקט. לדעתי, בזכותו, או למעשה בגללו, גילויי ההטרדות יצאו החוצה. הגבולות עד כדי כך נפרצו, שנשים אחרי שנים של דיכוי ושל היותן כמו בשר של הפקר פתאום עושות סטופ לכל העניין ומעלות את הנושא על המפה".
כמי שהיה בצעירותו טיפוס של סקס, סמים ורוקנרול, האם נזהרת בהקשר הזה, או שמבלי משים גם אתה היית בין המטרידים מבלי שתדע על כך?
“לא שנזהרתי או שלא נזהרתי; אני אחד שכאשר הוא שומע ‘לא’, מיד תופס מרחק. אף פעם לא התחלתי עם מישהי מבלי שתהיה הסכמה מצדה. הסירוב מעולם לא גירה אותי".
אבא נוכח
פרנק היה נשוי פעמיים, בין היתר לשחקנית מירב גרובר. “אני מכיר זוגות של שחקנים שזה הולך ביניהם, בעוד שעם מירב לא הסתדר לי", הוא מעיר. “לפחות הצליח לנו בילד המקסים שלנו".
גל נמצא אצלה או אצלך?
“גל גר אצלי מאז שעזב בי"א את מדרשת שדה בוקר, שם למד קרוב לאמו, החיה במצפה רמון. עכשיו אנחנו יחד והוא לומד ברימון גיטרה חשמלית בשנה שלפני הגיוס לצבא. לעומתו, בצעירותי ניסיתי ללמוד גיטרה ואחרי חודש, אולי רק שבועיים, עזבתי".
איזה אבא אתה?
“אני אבא שמנסה להיות נוכח רוב הזמן, אבל את זה אתה צריך לשאול את הילדים שלי או את אשתי".
אתה אומר “אשתי", ואין זה סוד שאתה לא ממש נשוי לבת זוגך ענבר.
“עם הראשונה (השחקנית המנוחה גילי בן אוזיליו, שלה היה נשוי שלושה חודשים – יב"א) הייתי נשוי כדת וכדין; עם השנייה הייתי נשוי נישואים חילוניים ועם השלישית - שום דבר. לפי מספר השנים שאנחנו יחד, אפשר להבין שכך זה הכי טוב".
נעם, בנם בן ה־14 של ענבר, שהיא אמנית, ושל פרנק, הולך בדרכי אביו ואף שיחק, להנאת הקהל, כבנו בהצגה “קוריולנוס", בהבימה. “אני לא הבאתי את נעם לתיאטרון", טוען פרנק, “זה הכישרון שלו, שהוכח קודם לכן בהצגה ‘מסעות אודיסאוס’ בגשר. ככל שנהניתי ממנו בהצגה, הרגשתי בה כאילו עמד מולי פרטנר. בגילו כבר יש לו בגרות מקצועית".
לאחר כל מה שעברת כשחקן, דחפת אותו לרוץ בעקבותיך?
“בכלל לא דחפתי את נעם. הכל בא ממנו ומהתשוקה שלו לבמה. שני בניי מוכשרים ומתקדמים ממני. זה אומר שהאבולוציה עובדת".
לו היה ניתן לך לחשב מסלול מחדש, האם למרות הכל היית בוחר להיות שחקן, או אולי היינו מוצאים אותך בקריירה אחרת?
“לו היה ניתן לי הדבר, הייתי עושה שוב את כל הדרך, עם כל הטעויות שעשיתי".
איך תחגוג בינואר את יום הולדתך ה־55?
“מי אמר לך שאחגוג? מעולם לא חגגתי ימי הולדת. מה כבר ההבדל בין 55 ל־55 וחצי? זהו מנהג חברתי שאף פעם לא התחברתי אליו יותר מדי ולא ראיתי בו סיבה למסיבה, מה גם שבצעירותי כל יום היה סיבה למסיבה. כשנגמרה תקופת ההוללות והחגיגות כאשר פגשתי את ‘אשתי’ השלישית, זה היה הזמן להיפרד באומץ ובאחריות מהחיים האלה".
כלומר, לא להביא עוגה להצגה “צמח" ב־18 בינואר?
“חס וחלילה".