פרולוג
קוניטרה היא עיר בצפון רמת הגולן, שישבו בה חיילי צה"ל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. רוב תושבי קוניטרה נמלטו לסוריה במלחמה והשאירו את העיר, כולל כיכר השוק, ריקה. היה שם אולם קולנוע נטוש ומעופש, שאליו היו נאספים מדי פעם החיילים להופעה או לאירוע תרבותי אחר.
כך הגענו בערב חורפי אחד להקלטה של שעשועון רדיו פומבי של גלי צה"ל בשם "חמש חמש". זה הלך ככה: חמשת החיילים הכי חכמים מיחידה אחת של צה"ל התחרו מול חמישה חיילים מאוד חכמים שייצגו יחידה אחרת בשאלות של ידע וטריוויה בתחומים שונים שהם בחרו.
בסיום ולאחר טקס הכרזת היחידה הזוכה זכו אלה וגם אלה וגם הקהל, שהגיע בפקודה כמובן, להופעה של אומן אורח.
בסיום התחרות, כשהחיילים מוציאים את גרונם בשאגות עידוד, לפי הנחיות הרס"ר, ובעוד השופטים עורכי התוכנית, בתיה שושני ואני, מסכמים את הנקודות, הזמין המנחה שמואל שי את המפקד ברוב כבוד. המפקד עלה לבמה ונשא דברים על חשיבות היותנו כאן ועל הקשר העמוק שבין ירושלים בירתנו הנצחית לבין קוניטרה בירת רמת הגולן. את דבריו הוא סיים בקריאה הנרגשת:
"אם אשכחך ירושלים...",
"תמות אשתי עם פלישתים!", נשמע קול הבס העמוק של שמעון ישראלי, האומן האורח שהמתין מאחורי הקלעים.
תמונה ראשונה
אל תוך אוהליו הגדוד נאסף
וכל הדגלים הורדו.
חייל רק אחד בדרך שרד
בתוך ההרים אבד הוא.
כבר עלה מן הים
ערפל אדמדם
והלילה הולך בשדרות
(נעמי שמר)
גיליתי אותו בתיאטרון סמבטיון. הוא כבר חזר מסיבוב הופעות מוצלח בצרפת עם "שלושת המיתרים", שאגב בכלל לא הופיעו בארץ ורק על הצלחותיהם תחת השם "טריו ערבה" דווח כאן בעיתונות. פתאום, בסמבטיון ראיתי את הבס ההוא מ"שב גיבור החיל" ו"עור, בוקר, כנס כנס כנס בקר", וגיליתי שהוא לא רק שר.
רגע אחרי שהרטיט בקולו העמוק עם "הלילה הולך בשדרות", הוא הצחיק אותי עד דמעות בדמויות המגוונות ובטיפוסים השונים שהחליף כמו גרביים. אני זוכר למשל שהוא היה הסייד במערכון "הסיידים", ההוא שאומר, "הוא רוצה. גם אני רוצה, אבל לא יוצא לי". וזה כמה שנים טובות לפני שנולדו הגששים החיוורים והפכו את פס הכסף לפס של זהב בקלאסיקה ישראלית.
אחר כך בהופעות של בצל ירוק עם חיים טופול ואורי זוהר ויונה עטרי ואברהמל'ה מור הוא עשה את ה"פם פרם פם פם איי" ב"ונצואלה", ובתוכניתה של הלהקה "ו... שלוש נקודות" הוא ביצע עם אילנה רובינא דואט נוגע ללב של זוג אסירים שחולמים על השחרור שלהם מהכלא.
הבוקר יבוא. הבוקר יבוא.
אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו.
פסיעות במסדרון. הדלת תיפתח.
נביט אל החצר בפעם אחרונה.
השער יחרוק מול חיוכו של הסוהר.
כולם יאמרו: שלום ולא להתראות,
כשאנחנו נצא ביחד
(חיים חפר)
אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים. מה שקרה לסיידים מהפס כסף בסמבטיון, שהתפרסמו אחר כך בגשש החיוור, קרה לזוג האסירים בבצל ירוק. חיים חפר, מחבר השיר, הפך אותם כעבור כמה שנים לסתם זוג אוהבים ששרים שיר אהבה לזו עם השמלה הסגולה בתרנגולים.
הבוקר יבוא. הבוקר יבוא.
אנחנו לא נישן את כל הלילה לפניו.
נשב ליד הכביש. על שפת התעלה.
נרכב על משאית ברוח הלילית
נראה את הגבעות מתעוררות באור סגול.
ביתך יהיה צוחק וקיץ בחלון.
כשאנחנו נצא ביחד.
אגב, השמלה אצל שמעון ישראלי לא הייתה סגולה, ושום סיגלית לא פרחה פתאום בשערה של הנערה האסירה.
את תלבשי את שמלתך הירוקה
אשר חיכתה לך זה ימים כל כך רבים.
את תחייכי פתאום לכל עובר ושב
ופרח בר פתאום יפרח בשערך.
תמונה שנייה
האריה הפרימיטיבי אז אמר בקול עייף:
רק אני פה אובייקטיבי ואני פשוט רעב.
הוא טרף לפי הסדר, קודם כל את השחקן,
לבמאי הוריד גולגולת וסיים באמרגן.
הוא טרף וטרף וליקק בלשון.
כן, וככה נולד המבקר הראשון...
ומאז עד עכשיו המצב לא הוטב
אומנם התיאטרון פרימיטיבי, זה נכון,
אך הביטו - איך מוחאים לו כף!
(אורי סלע)
בשנת 1960 נפל דבר על בימותינו. קראו לזה "הצגת יחיד". שמעון ישראלי העז להופיע על הבמות הגדולות בהצגה שהיא כולה שלו. הוא השחקן, הזמר, כותב המערכונים ומלחין הפזמונים. רק הוא על הבמה. מחזיק לבדו את הקהל במשך שעתיים. דבר שאיש לא העז לעשות לפניו.
הצעד מתפקיד בהצגת "בצל ירוק", משירת פזמון ועד להצגת יחיד יכול להיות פטאלי, יכול הוא להציג פתאום את הנועז כמגוחך גם בעיני אוהדיו.
ככה פתח עזרא זוסמן המבקר הנחשב את הביקורת שלו ב"דבר" ב–16 בספטמבר 1960, והמשיך:
צעדו של שמעון ישראלי היה מחושב, שקול - ולא הכשילו. לזכותה של הצגת יחיד זו עומדים חוש המידה, טעמו של המבצע, שהוא על פי רוב גם המחבר, ניקיון העשייה ומידה של ענווה... קיים מגע סימפטי בין השחקן לבין הקהל, והוא ערב להצלחתה.
ואכן, ההצלחה הייתה חסרת תקדים. מהרגע שהמסך עלה ושמעון ישראלי, פועל הבמה בסרבל הכחול, מגלה פתאום שיש קהל באולם ולוחש בקול מתנצל "סליחה, אבל התיאטרון זה למעלה" - נכבש הקהל בקסמו והלך אחריו מאות פעמים. אני מכיר כאלה שראו את "סתם יום של חול" יותר מפעם אחת. ופעמיים. ושלוש. מי? אני למשל.
האלוהים פשוט היה נורא משועמם
על כן החליט, אולי כדאי לברוא איזה עולם.
אח, כמה טוב היה לכל אדם, חיה ועץ
לו אלוהים היה חפץ
במקום כל זאת לפתור תשבץ...
(דן אלמגור)
אתנחתא
אחרי ההצלחה המסחררת של "סתם יום של חול", באו תשע הצגות יחיד נוספות. חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות. אבל אף תוכנית יחיד לא גירדה את ממדי ההצלחה של התוכנית הראשונה.
כן, כל דבר באופן יחסי הוא מעשי
ולדברים אין סוף.
כי מה עושה בטלן ללא פרוטה?
שוכב בנחת על החוף.
אך לו היה יוצא קצת לעבוד
היה סוף־סוף מרוויח כסף טוב.
ואז יכול היה אותו בטלן
לשכב בנחת על החוף.
יש יחס, יש נחת.
כי מה כולם רוצים?
קצת יחס מחפשים.
אין יחס, קדחת.
זו כל תורת היחסים
באותן שנים הוא גם יצא בסרט יחיד. רק הוא על המסך. הסרט אומנם גרף פרס אחד או שניים, אבל נחבל קשות בקופות. ועדיין, אם תצליחו לעלות על עקבותיו של הסרט שבו מגלם שמעון ישראלי צעיר ישראלי שמבקש לנקום בקצין נאצי, זה בהחלט שווה צפייה. אגב, שמעון ישראלי בעצמו הוא ניצול שואה שהגיע ארצה בגיל 14.
תמונה שלישית
כמו תוכניות היחיד וסרט היחיד, יצא לאור גם ספרו היחיד "הגועל והנפש", שבו כונסו מיטב הקטעים שכתב לעיתונים.
שמו של הקטע האחרון בספר "עין אחת בוחקת", והוא "מוקדש ברעות לשייקה אופיר", שאיתו הופיע בהצלחה גדולה ב"שין שין". זו הייתה בעצם הצגה לשניים של זוג שחקני יחיד.
ובכלל - תסתכל עלי - תראה מה בראת:
פרצוף של בטטה!
ואיזו צורה מצ'וקמקת,
עם עין אחת צוכה –
ועין אחת בוחקת!
ואלוהים צוחק! עם דמעות בעיניים.
ולאחר שנרגע, הושיב את הליצן אצלו על הברכיים,
נשק את שתי עיניו המצחיקות
ואמר בלחש: אתה כל כך מצחיק שאפשר לבכות...
אך זכור תמיד ולנצח אל תשכח:
בראתי אותך ליצן, אבל אתה מלאך.
...ועכשיו לך, רד אליהם, ידידי הקטן.
ואני אהיה איתך. רחמנא ליצן.
מיד באה רוח ובחבטה אדירה
השליכה את הליצן למטה, הישר אל תוך הזירה.
מעוצמת המכה לא קם על רגליו.
והקהל צוחק, יוצא מכליו!
ורק ילד ושמו שייקה ראה
את הדמעות בעיניו...
אפילוג
לפני שנתיים יצא לי לאמן קבוצה קטנה, שום דבר מיוחד. לא סחורה. גם שמרתי על זה בסוד, לא רציתי שיצחקו עלי בגלל השם של הקבוצה: הפועל מס הכנסה. אתה יודע, פקידים של מס הכנסה הרכיבו קבוצה... לא משהו מיוחד... אדוני, מה אני אגיד לך, לקחתי את הקבוצה הזאת לידיים. לא סחורה... היו משחקים לך בעדינות. אתה יודע, כל הלוקשים האלה על ג'נטלמניות ועל פייר פליי ועל רוח הספורט ועל לשחק בשביל לשחק, לא בשביל לנצח... אתה יודע, כל השטויות אלה. אמרתי להם: תראו, חבר'ה, מה שווה לי הפייר פליי שלכם אם כל פעם תוקעים לכם שמונה–אפס? בעבודה אתם יודעים להיכנס לתוך הנשמה? במשחק תיכנסו לתוך השער!
(שמעון ישראלי)
החודש חגג שמעון ישראלי את יום הולדתו ה–85. אה, כן שמו של המערכון הזה מתוך התוכנית "סתם יום של חול" הוא "בומבה של שחקן".