המחזה "עושה כרצונו" שעלה לא מכבר בהבימה, הוא עיבוד בימתי מאת מוטי לרנר לספרה של אסתי ויינשטיין, בת למשפחת חסידי גור שעזבה את העולם החרדי, נותקה מבנותיה ונאלצה לעשות כרצונם של אחרים, עד שלא יכלה עוד לשאת את הסבל ושלחה יד בנפשה. לקראת הצפייה בהצגה קראתי את ספרה של ויינשטיין, והאתגר הגדול שעמד בפני הבמאית איה קפלן הוא היכולת לעבד את הספר לבמה. עיקרו של המחזה הוא מפגש טעון עם החיים הדתיים, שאותם עזבה הגיבורה. במהלך המפגש עולות פרשיות שונות ממציאות חייה של דסי – בת דמותה של אסתי - המעניקות לסיפור שכבה דרמטית.
אין ספק שהאלמנטים התיאטרליים, בעיבוד המרגש לבמה של מוטי לרנר ואיה קפלן, העצימו עד מאוד את הסיפור. השניים יצרו מסגרת תיאטרלית שבה הוחלט להעמיד את הסיפור על במה אחת, הנחלקת לשני צדדים: מצד אחד, דמותה של דסי, הנראית במציאות חייה החדשים כחילונית; ומצד שני, בעלה יעקב וראש הישיבה, המציגים את הצד שבז למציאות חייה הנוכחיים וגרם לה לעזוב את אורח חייה הדתי.
המעבר בין העולם הדתי לעולם החילוני, תוך התבוננות בשלבי חייה השונים של דסי וההחלטה לעזוב את בעלה, מוביל לתחושת סחרחורת ומחנק שחשה גיבורת המחזה, כשהיא מחליטה לבחור בחייה החדשים, עד לייאוש הסופי.
הדרמה, המלווה במוזיקה נפלאה של דורי פרנס, מסייעת לבניית האווירה הקודרת שדורשת ההצגה. גם עיצוב הבמה של יהודית ארנון, עיצוב התלבושות של אביה בש, התאורה המדויקת של קרן גרנק ועיצוב התנועה של שרון גל, משלימים היטב את הפאזל התיאטרלי.
גם הליהוק המצוין עושה את שלו, ובראשו אסנת פישמן ויואב דונט כבני הזוג דסי ויעקב; ומולם אורנה רוטברג, מורדי גרשון ויגאל שדה, שמגישים ביצועים משכנעים.
בימים שבהם מלחמות היהודים בין חילוניים לדתיים עולות מדרגה, ולא יורדות לרגע מסדר היום הציבורי, מצליח "עושה כרצונו" להפוך למסמך אנושי מצמרר, כואב, מרגש, מטלטל וחשוב מאין כמוהו.