פרולוג
הרומן שלי איתו התחיל בהצגת סיום מחזור ט' של בית ספר החשמונאים ברמת גן. המחנכת רחל בחרה להעלות את המחזה שלו "האוצר", ובחרה בי לגלם את התפקיד הראשי, זה של היהודי שקראו לו לוי מוזגובוייר. הקהל צחק מאוד.
אני לא יודע עד היום אם הקהל צחק כל כך משנינותו של המחזה או מהופעתו של השחקן בן ה־14 שגילם דמות של גביר חבוש בקפוטה לראשו, שהייתה גדולה למידותיו במיוחד ומדי פעם הסתירה את פניו, כשהוא קורא למשרתת הגויה להביא לו נטלה ואגן ואומר משפטים כמו:
שם בכפר חרובקה אשר סמוך למאזפקה, ביום ערב שבועות דהאי שתא הוא יום הכסא להוציא מתוך האדמה את המטמון, אור הגנוז ומקומו בין שני הרים.
עוד לפני זה התוודעתי לטופל'ה טוטוריטו שלו ולמוטל ("אשרַי, יתום אני") בן פייסי החזן. והתרגשתי מאוד בהבימה, כשעדה טל, היא אסתר'ל, וזמל'ה, שגולם בידי אברהם ניניו, שרו ב"עלי כינור":
הבה ונתפייסה נתפייסה
הייה חבר הוגן לי.
הבה ונתפייסה
עלי כינור נגן לי
אסתר'ל נחמדת. אסתר'ל ציפורי
אם את מחוכמת, פתרי לי חידתי
מיהו מתושלח ותובל קין מי?
מיהו פדהצור ופגניני מי
זמל'ה טיפשוני, זמלה שלי
למה כה הרבית כמי ומי ומי?
סוס הוא מתושלח והוא גם בן אדם
ושלושת הללו תופסים כינור כולם
(תרגום: ברוך צ'מרינסקי)
וכבר אז שמעתי מהורי, מדודי ומדודותי ומכל חבריהם ומכריהם ושכניהם שביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב.
תמונה ראשונה
שלום עליכם נולד היום לפני 159 שנים, ב־2 במרץ 1859 בשם שלום נחומאוויטש ראבינאוויטש. כשהיה בן 11 נאלץ אביו, שהיה מתפרנס עד אז ממסחר, לפתוח פונדק דרכים שבו נאלצו גם הילדים לעבוד. אמו נפטרה זמן קצר אחרי בר המצווה שלו, וכעבור חודשים מעטים הוא זכה באמא חורגת. זו הייתה כנראה אמא חורגת מסוג אלה שבאגדות. הצל שהטילה האמא הזו על שנות נעוריו היה כנראה כל כך טראומתי, עד שאתה יכול להישאר ממנו מצולק ודיכאוני לכל שארית חייך, או לעשות מה שעשה שלום עליכם.
היצירה הספרותית הראשונה שלו הייתה מחברת שבה אסף וכתב את אוסף הקללות של אמו החורגת, כשהן ערוכות ומקוטלגות לפי סדר הא'־ב'. היא התפרסמה בשם "אסופת קללות של החותנת". ייתכן שהחשש שמא אביו יזהה את מקור הקללות והמקללת גרם לו להשתמש בשם בדוי וכך נולד שלום עליכם.
"הה" על המוח שלך! אני מדברת ומדברת, מתפוצצת מדיבור, והוא רק "הה" ו"הה" בדיוק כמו שכלב נובח! המרה מתפוצצת בתוכי. הדם שלי רותח כמו מים רותחים – והוא יושב לו שקט ואדיש... ואני נובחת ונובחת. אולי אתה יודע מה? כנראה שהספרים יקרים לך יותר מהאישה... זה הרי התענוג שלך בחיים!... מי נחנק בתפוחי אדמה במשך יום שלם? שתיחנק, אלי הטוב... הה על המוח שלך! אני מדברת על התכשיט שלך, על החתנצ'יק שלך מדברת אני, שייקבר חיים! התחבר לו עם שרלטן כתבן ושרק מבחינים בי, מיד נעשים אילמים. שיהיו להם אילמים ועקומים בעד כל ישראל!... זה לא אכפת לי, שיישרף באש! ובלבד שיעזוב אותי בשקט. שלא ילכלך אותי בעיתונים!... כולם יודעים שהוא מלכלך אותי בתחתונים, רציתי לומר בעיתונים.
(תרגום: אריה אהרוני)
הקטע הזה לקוח מתוך "הגט", מחזה שנכתב לפני 130 שנה. כל קשר לימינו אלה הוא על דעת הקורא בלבד.
תמונה שנייה
טוביה החולב, הוא טוביה החלבן, הוא הכנר על הגג, גיבור היצירה המפורסמת ביותר של שלום עליכם שבעצם הקנתה לו שם עולם וחיי נצח. "טביה דער מילכיקער", שבעברית זה "טוביה מוכר החלב", מעולם לא נכתב כמחזה בידי שלום עליכם, אלא כסיפור בהמשכים.
50 שנה אחרי שהופיע הפרק הראשון של הרומן בהמשכים וכ־30 שנה לאחר מותו של שלום עליכם, עלה בהבימה המחזה "טוביה החולב" שאותו כתב ועיבד י. ד. ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם. בתפקיד טוביה התחלפו יהושע ברטונוב ושמעון פינקל, ואת חוה'לה בתו הצעירה גילמה מי אם לא המלכה חנה רובינא.
15 שנה אחר כך שוב עלה טוביה החולב בהבימה. שמואל רודנסקי שהיה הכומר אבא אלכסי, הוא מי שכעבור חמש שנים יגלם את טוביה הבלתי נשכח במחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון גיורא גודיק, ובעקבות זאת יכבוש גם את במות גרמניה.
המחזמר "כנר על הגג" שכבש את ברודוויי בסערה, עלה לראשונה ב־1964. המלחין ג'רי בוק והמחזאי ג'וזף שטיין ראו מחזה בשם "טוביה ובנותיו" והחליטו להפוך אותו למחזמר. ג'רום רובינס גויס למלאכת הבימוי והכוריאוגרפיה. הם החליטו לקרוא למחזמר "כנר על הגג", כשם ציור מפורסם של מארק שגאל ולשנות את שם העיירה. אנטבקה במקום כתריאליבקה. ההפקה זכתה במבול פרסי טוני. כמעט כל העושים במלאכה גרפו את רוב פרסי הטוני של אותה שנה: המחזה הטוב ביותר, המלחין, כותב הפזמונים, המחזאי, הבמאי, הכוריאוגרף, הכוכב, שחקנית המשנה, המפיק ואפילו מעצבת התלבושות. ומי לא זכה? שלום עליכם, שאפילו לא היה מועמד.
ולא נשכח כמובן את חיים טופול, שהיה הכנר שלנו בווסט אנד ובסרט וזכה בזכות שלום עליכם, יש לומר, להיות הכוכב האמיתי הראשון שלנו בעולם. הוא היה מועמד לאוסקר וזכה בפרס גלובוס הזהב. וכל זה 15 שנה לפני שגל גדות נולדה.
אנטבקה, אנטבקה
רעבה, עלובה.
אנטבקה,
איפה הייתה שבת כמו בך?
אנטבקה, אנטבקה
רעבה. עלובה.
אנטבקה,
בך כל פרצוף מוכר כל כך
בך נולדתי, אנטבקה
יגעה, רעועה
אנטבקה,
הו, אנטבקה הקטנה שלי
(תרגום: דן אלמגור)
תמונה שלישית
יידיש היא באמת שפה מצחיקה. למשל "נעלי בית". ממש לא מצחיק. גם "סליפרס" באנגלית לא מצחיק, ואפילו לא "שוסר" בצרפתית. אבל מה תגידו על "שטעקשיך"? מתחילים לחייך? אז תדעו שהמילה "שטעקשיך" מורכבת מצירוף של שתי מילים: "שטעק", שזה לתקוע ו"שיך" שזה נעליים. זאת אומרת שביידיש נעלי בית הן נעליים שתוקעים. השטעקשיך שהשאיר ביאליק אחרי ביקור אצל שלום עליכם זכו לסיפור על חילופי מכתבים בין השניים:
באיגרת הראשונה כותב אני לו שחיפשתי את השטעקשיך, וכדי שלא תצמח כאן חס ושלום שום טעות, הבאתי מצלמה וצילמתי תמונה של השטעקשיך כדי שיתבונן בשטעקשיך ויודיע לי מיד באיגרת אם השטעקשיך שלו או שהם סתם שטעקשיך.
מגיעה אלי איגרת מביאליק שהשטעקשיך הם השטעקשיך שלו, והחל פסטיבל עם שטעקשיך. הרצנו מכתבים על מכתבים, ובהם חזרה ונזכרה המילה "שטעקשיך" ונלעסה מחדש אולי מאה פעמים.
עונה אני לו באיגרת שיתכבד נא ברוב טובו ויואיל לשלוח לי קבלה עלהשטעקשיך, ואני אמציא לו את השטעקשיך. מגיע אלי מכתב נזעק: איך אפשר? מה זאת אומרת? איך יכול הוא לשלוח לי קבלה על השטעקשיך לפני שקיבל את השטעקשיך? עונה אני לו שיש פתרון. בינתיים אשלח אני אליו נעל אחת מן השטעקשיך שלו, ואז ישגר הוא לי קבלה על השטעקשיך וכשאקבל את הקבלה על השטעקשיך, אשגר אליו בדואר החוזר את הנעל האחרת מן השטעקשיך. ואל הנעל היוצאת לדרך צירפתי פתקה "המשך יבוא".
(תרגום: מנחם פרי)
באחד המערכונים האחרונים שלו, שנכתב קצת לפני מותו בניו יורק ושנקרא "מיסטר בוים בארון", אומרת שפרינצל שהגיעה לארצות הברית בעקבות אחיה, לגיסתה שכבר מרגישה אמריקאית לכל דבר:
כל כך מהר שכחתם יידיש? חשבתי לי שכשאבוא הנה, אז הוא יעשה אותי מאושרת. דבר פעוט, אח גביר ועוד באמריקה. מדינה חופשית שתישרף לה באש. והאנשים יכולים להיות כפרתו של אחרון מובילי המים שלנו. והשפה שלהם - פוטייטס, טומייטס, קיצ'ן וצ'יקן. שילכו לעזאזל. כשמרתף זה בייסמנט ובוידעם זה רוף, יארד זה חצר, סטריט זה רחוב, וגאביץ' זה אשפה, נו - אז יכול להיות כבר טוב? הייתי חיה לי את שנותי בלי להכיר בכלל את הארץ הזאת!
(תרגום: אריה אהרוני)
אפילוג
הוא הגיע חסר כל לארצות הברית, שבה חלה בשחפת. לאחר מות בנו בריאותו הלכה והידרדרה. ב־13 במאי בשנת 1916 נפטר שלום עליכם בגיל 57, עוד לפני שהספיק לסיים את כתיבת ספרו "מוטל בן פייסי החזן". דן מירון כתב:
ההלוויה נמשכה יותר מחצי יום. ולכל אורך דרכה הוציאה לרחובות מאות אלפי יהודים הלומי צער ושטופי רגש. העיר הגדולה לא ידעה כמעט הלוויה כמותה.
הוא הובא לקבורה בבית העלמין "הר נבו" בקווינס. על קברו חרוטות המילים ששלום עליכם כתב בעצמו על עצמו:
איש יהודי פשוט היה
יהודית כתב לשמח
לבב המון העם ונשיו.
פה נטמן סופר מבדח.
כל הימים לצון חמד
על עולם ועל יצוריו.
כל העולם עשה חיל
רק הוא נמק בייסוריו.
ועת העולם מילא שחוק פיו
צהל, מחא לו כפיים.
בכתה נפשו במסתרים
עד אל עליון בשמיים!