קשרו אותי, עינו אותי, עברתי גיהינום. מילים לא יכולות להביע את מה שחוויתי, וכשהבנתי את זה החלטתי לפסל, ליצור חוויה מוחשית, כזו שתאפשר לאנשים להתחבר למה שעברתי", אומר אלי אלקרס, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים.
אלקרס נפל בשבי המצרי והוחזק בו 44 ימים. החל מהיום ועד יום שבת (15־17 במרץ) יוצגו יצירותיו בתערוכה בגלריית קריית האמנים במתנ"ס קריית טבעון, מבית החברה למתנ"סים הארצית (אוצר: אילן בק, המבשלה לאומנויות הקרמיקה). התערוכה עוסקת באופן גלוי ואמיץ בחוויותיו ובעינויים שאותם עבר אלקרס בשבי. אי אפשר להישאר אדישים למראה שלושת פסליו המטלטלים שממחישים היטב את סיפורו: פסל "שבוי" (המתאר את רגע הנפילה בשבי); פסל "שפוי" (שבו נראה אדם תלוי על מוט ברזל, וכל מה שהוא חושב באותם הרגעים זה רק איך לשמור על עצמו שפוי מכל המכות שקיבל); ופסל "חופשי" (המתאר סיטואציה אחרי השחרור, כשהדמות החלולה ממחישה את המצב הנפשי של האדם). בנוסף לפסלים הללו, ישנן גם שתי ידיים מפוסלות שקשורות עם חוטים שממש השאירו חריצים על העור, דבר המסמל את הקושי ואת האכזריות בתקופת השבי.
אלקרס (67), נשוי, אב לשלושה וסב לשבעה מראש העין, הוא פנסיונר שבעברו עבד במחלקת פיתוח בחברת טלפונים. הוא נולד בלוד למשפחה שעלתה ארצה מתוניסיה, והיה בן בכור מבין חמישה ילדים. הוא התגייס לחיל רגלים, וכשפרצה המלחמה היה בן 21. "כמה ימים לפני המלחמה התגייסתי למילואים לחטיבת ירושלים והוצבתי במוצב 'מצמד'. ביום הרביעי למלחמה, 9 באוקטובר 1973, נפלתי בשבי המצרי", הוא משחזר.
אתה זוכר איך זה קרה?
"היינו לקראת השחר בתוך הבונקר באמצע המוצב. אמרו לכולם להיכנס לשם, כי היה קשה כבר להילחם בתוך המעוז וכבר לא הייתה תחמושת. הייתה תחושת המתנה למשהו. נשמעו בומים, ומהרגע הזה אני כבר לא יודע מה קרה. יצאתי החוצה וראיתי את המצרים בתוך המוצב. למעשה הייתי שם לבד, לא יודע איפה היו כולם באותו רגע. ראיתי את עצמי מוקף בחיילים מצרים עם הקתות. ואז הבנתי שאני צריך לזרוק את הנשק מהיד".
עיכלת את מה שקורה?
"הראש היה אטום לגמרי באותו רגע. ידעתי שנפלתי בשבי, אבל לא עיכלתי ולא הבנתי מה קורה כאן. מה עם החברים, החיילים? בתחילה נשביתי לבד, אחר כך ראיתי עוד חייל ולאחר מכן הבנתי שהיו נוספים שנשבו".
מהרגע הזה אלקרס פשוט לא מסוגל לדבר יותר. זה קשה לו מאוד. לעזרתו נחלצת רעייתו, כרמלה. "השבויים במצרים הוחזקו בתאים נפרדים בצינוק בתנאים סניטריים גרועים מאוד. בקושי נתנו להם לאכול ולשתות. עינו אותם עינויים קשים", היא מספרת, "לאלי כבר לא היה אכפת לקבל מכות. הוא פשוט ניתק את הנפש שלו מהגוף. הגוף והנפש, כל אחד מהם, כבר היה במקום אחר".
אלקרס שוחרר מהשבי ב־19 בנובמבר 1973. "עד הרגע האחרון לא ידעתי שאני הולך להשתחרר", הוא אומר, "חשבתי שאשאר בכלא חודשים ארוכים ואולי שנים". "המצרים אספו אותם, הלבישו אותם, אמרו להם שמשחררים אותם, ואלי לא האמין שזה נכון", מוסיפה כרמלה, "לפני השחרור לקחו אותם החיילים המצרים לסיור בפירמידות באוטובוסים, כשקהל רץ אחרי האוטובוסים עם קריאות גנאי וזורק עליהם עגבניות. עד שאלי עלה למטוס, הוא לא האמין שהוא באמת משתחרר. רק כשנחת בארץ, הבין זאת. עלתה על המטוס נינה קציר, שהייתה אשת הנשיא אפרים קציר, ובירכה אותם. אלי הגיע ארצה עם דיזנטריה קשה, שקל 44 קילוגרמים. הוא אושפז בתל השומר והוחזר למתקן החקירות בזכרון יעקב, שם שוכנו פדויי שבי כדי לחקור אותם על נסיבות נפילתם בשבי ועל התנהגותם במהלכו. אלי הרגיש שהוא עומד שוב לחקירה כמו בשבי עצמו".
החיים עם פוסט־טראומה
החיים של אלקרס לאחר השבי לא היו קלים, או כפי שמיטיבה לתאר רעייתו, "בשנה הראשונה לא היו לו חיים". הוא הרגיש שכל הזמן רודפים אותו, לא הצליח ללכת ברחוב, כל תנועה של אנשים הפחידה אותו. הוא לא יכול היה לנסוע באוטובוס הומה אנשים, כי כל אחד היה נראה לו חשוד ומאיים. לא פעם הוא הפנה את ראשו אחורנית כדי לראות אם מישהו רודף אחריו. "אלי היה בהחלמה בבית גולדמינץ בנתניה, ולמזלו שם הוא נפגש עם משפחת שר־טוב מנתניה, שהגיעה למקום בהתנדבות לראות איך אפשר לעזור לחיילים", מספרת כרמלה. "הם מאוד נקשרו לאלי, ובשלב מסוים לקחו אותו אליהם הביתה, נתנו לו חדר שיהיה לו שקט נפשי, והוא גר אצלם. כעבור שנה בערך הוא התחיל לעבוד בחברת טלרד, שם הבינו אותו ונתנו לו תנאים טובים. היה לו שקט והוא הצליח להתקדם יפה בעבודה".
את כרמלה (65, פנסיונרית, בעברה מנהלת חשבונות) פגש אלקרס בשנת 1977 דרך חברה משותפת. "ידעתי רק שהוא היה בשבי, לא מעבר לזה", היא מספרת, "לא יותר מדי נגענו בנושא ולא חיטטנו בזה. מדי פעם כן שאלתי, והוא מיעט מאוד לדבר על זה. אלי גם תמיד נמנע לדבר על הנושא בחברת אנשים. כשנפגשנו עם אנשים שדיברו על מלחמה, הוא מיד זז הצדה כדי להגן על עצמו. היו אצלו כל מיני השלכות של השבי שבהתחלה לא ידעתי לפרש אם זה עניין של אופי או סימפטום של פוסט־טראומה, כמו למשל התפרצויות זעם, או פתאום התכנסות בתוך עצמו והיותו שקט ובלי מצב רוח. אז עוד לא כל כך הכרתי את הנושא של פוסט־טראומה".
כרמלה ממשיכה ומספרת שעד שנת 2000 לבעלה הוכרו רק 10% נכות. "התפנית הייתה כשבמקרה נחשפתי למודעה של עורך דין שמטפל בתביעות של נכי צה"ל, והחלטתי על דעת עצמי להתייעץ איתו", היא מספרת, "אלי הגיש תביעה, זה לא הלך בקלות, אבל בסופו של דבר הוכרו לו 50% נכות. הוא מוכר כהלום קרב הסובל מפוסט־טראומה. אחרי שהוכרו האחוזים החדשים, אלי גם התחיל לטפל בעצמו נפשית, מה שעד אז לא עשה".
באותה תקופה מקום עבודתו של אלקרס נסגר, הוא נאלץ לפרוש ואז פתאום נוצר אצלו חלל ריק. הוא הצטרף לבית הלוחם בתל אביב, שם נחשף לפיסול ולציור. מאז הוא הספיק כבר להציג תערוכות ציורים, והנוכחית שלו כוללת שלושה פסלים גדולים - פסלי אדם מחימר, שבעצם מספרים את סיפור השבי. "זה היה צורך נפשי שלו", מסבירה כרמלה, "חבריו לשבי פעמים רבות מרצים בפני אנשים על סיפורם, חלקם כתבו ספרים. אלי מעולם לא קרא את הספרים האלה ולא שמע את ההרצאות, כי לא היה מסוגל. ואז יום אחד הוא נקלע להרצאה של חבר טוב שלו, יוסק'ה גרוף (שבוי צה"ל ממלחמת לבנון הראשונה ששוחרר בעסקת ג'יבריל- א"ש), ומתוך כבוד ליוסק'ה החליט להישאר. הוא שמע את ההרצאה ומאוד חרה לו שזה היה נשמע 'נחמד מדי', פחות קשה. אלה לא היו סיטואציות שתיארו את השבי של אלי. באותו רגע הוא הרגיש צורך לספר את סיפורו".
רגליים רחוק מהפנים
לפני שנתיים החל אלקרס לספר את סיפורו דרך פיסול, ולדברי כרמלה, גרוף ליווה אותו בכל תקופת הפיסול ואפילו היה ה"דוגמן" שלו בכל התהליך. "אלי ממש ביים את יוסק'ה, כדי להמחיש סיטואציות ותנוחות שהיה בהן בשבי", היא מספרת, "הוא השכיב אותו, הושיב אותו כמו שעשו לו, צילם את התנוחות האלה ואחר כך פיסל במשך שנה שלמה את הפסלים האלה. הפסלים הם בגודל של אדם אחד לאחד, ומביעים את הסיטואציה הנוראית שחווה בשבי. לפני שנה התערוכה הזאת כבר הוצגה בבית הלוחם בתל אביב, אנשים הגיעו, שאלו שאלות, ואלי נפתח, סיפר וענה, מה שלא עשה בעבר".
שי אבידן, אוצר שותף של התערוכה, מרכז את סדנת הפיסול בחומר קרמי בבית הלוחם בתל אביב. "אחרי עשרות שנים של שתיקה רועמת שבה לא סיפר ולא דיבר על הטראומה של השבי, אלי פתח את לבו", הוא אומר.
ידעת שאלי היה שבוי?
"כמו שבעבודה שלו לא ידעו, כך גם אני לא ידעתי. גם אני עצמי בן של פדוי שבי. אבי, דן אבידן ז"ל, נפל בשבי ב־1969 על ידי המצרים בתעלת סואץ. כשהוא נשבה, הייתי בן 4. הוא חזר מהשבי כעבור שלוש שנים ועשרה חודשים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, במצב של נכה 100% פלוס.
"בנוסף לתחום המקצועי של הוראת פיסול קרמיקה בחומר, אני גם מטפל ותרפיסט", אבידן ממשיך ומספר. "הסתובבתי בין האנשים שמפסלים אצלנו ופתאום זיהיתי פיסול של אלי בתנוחה לא פשוטה, שמזכירה לי עינויים, אדם כפות, דברים לא פשוטים. וגם ראיתי שכפות הרגליים בפסל הן הפוכות. כלומר, במקום שהאצבעות יהיו מופנות אל הפנים, דווקא העקבים מופנים אל הפנים. ניגשתי לאלי ואמרתי: 'אני רואה שאתה עושה פסל פיגורטיבי של דמות כפותה תלויה על עמוד'. ואז הוא אמר לי בצורה מאוד עדינה: 'אתה יודע, שי, כשהיכו אותי בשבי במצרים על הרגליים, מה שחשבתי זה איך להרחיק את הרגליים כמה שיותר מהפנים".
איך הגבת כשהבנת את הסיטואציה?
"נשמתי עמוק, והבנתי שיש לי תפקיד מאוד משמעותי. הבנתי שעלי לקחת צעד אחורה, להתבונן במה שהוא עושה ולשים דגש על תהליך העבודה יותר מאשר האם זה למשל פרופורציונלי. כך גם נולדו מפגשים פרטניים עם אלי, שעתיים בכל שבוע בבית הלוחם, בסדנה שבה הוא יוצר את הפסלים, ואני כותב את סיפור חייו והשבי שלו. כיוון ששיתפתי את אלי בעובדה שאני בן של פדוי שבי, הוא נפתח אלי. נוצרה בינינו מערכת יחסים מאוד מיוחדת של אמון. תוך כדי הפיסול הוא שיתף אותי בזיכרונות, בכאב, בפצע, וזה הוביל ליצירה מאוד משמעותית. אלי הוא דור האבות השבויים, אני דור הילדים. הוא שימש כפה ואני כאוזניים. רוב פדויי השבי לא אוהבים לשתף במה שעברו, וגם אבא שלי כמעט לא שיתף אותי. דרך אלי שמעתי דברים שגם אבא שלי בוודאות עבר".
"הפיסול לא מרפא לאלי את הנפש, אבל בהחלט נותן לו שעות של התרכזות במשהו אחר", מסכמת כרמלה, "בתקופה שאלי מפסל, הוא יותר מרוכז, רגוע יותר. המסר שאלי רוצה להעביר בעבודותיו הוא: 'תכירו את מה שעברנו, תדעו את הסיפור האמיתי מאחורי המילה 'שבוי''".