פרולוג
בפעם הראשונה שראיתי אותו על הבמה, הוא היה סטיבן קומאלו, כומר שחור דרום אפריקאי שיצא מהכפר לחפש את בנו ביוהנסבורג.
איש לבן ליוהנסבורג / הוא עוד יחזור. הוא עוד יחזור
איש שחור ביוהנסבורג / הוא לא יחזור. הוא לא יחזור.
שרה המקהלה שליוותה אותו, ואיזו מקהלה זו הייתה! שרו בה צעירים כישרוניים כגדעון זינגר ושמעון ישראלי ויונה עטרי ורחל אטס ואילנה רובינא, שלימים עשו קריירה לא רעה בכלל ככוכבי הבמה והזמר שלנו. היה לכומר קול נמוך ועמוק ורועם, וכשהוא שר על "בית קט ולבן", רעדו קירות התיאטרון ודמע הקהל.
זה היה אהרון מסקין, בכיר שחקני ישראל. ואני, שיצאתי נפעם ונרגש מהחוויה המטלטלת הזו, לא הבנתי רק דבר אחד: איך זה שמסקין השחקן הגדול מהבימה הוא בכלל כושי. התעלומה גברה עוד כשבאותה תקופה התפרסם באחד העיתונים ראיון עם מסקין ובמרכזו הופיעה תמונה שלו בתפקיד אותלו.
רק עוד הבהרה קטנה: מדובר על שנות ה־50. התקינות הפוליטית טרם נראתה באופק. "כושי" הייתה מילה לגיטימית והופיעה אפילו בשירי הילדים. עיין ערך "כושי כלב קט" ו"פעם הייתי פעם הייתי בתימן, שם ראיתי שם ראיתי כושי קטן".
אפילו מקס ברוד הסופר האינטלקטואל והחבר של קפקא כתב:
מסקין שלנו בדמות הכהן הכושי, הסובל מאהבתו האומללה לבנו הסורר, צועד צעד קדימה בקו שבו החל ב"מות הסוכן".
מי שקורא בעיון את מה שכתב מקס ברוד יבין מיד שהמילה "כושי" לא הייתה בעייתית בארץ באותן שנים. המילה שכנראה הייתה מוקצה היא "כומר", ולכן בהצגה "זעקי, ארץ אהובה" אהרון מסקין לא היה כומר שחור אלא כוהן כושי.
תמונה ראשונה
הוא נולד ברוסיה ב–22 במרץ 1898. פועל מתכת, בן של סנדלר שהצטרף לצבא האדום במהפכה הרוסית והגיע לדרגת קצין. עד פה לא נראה שמסלול המשחק בתיאטרון היווה בכלל אופציה לגביו, אבל החיים כותבים מחזות משלהם. הקצין מסקין מהצבא האדום, שהיה אחראי על חלוקת המזון לתושבי מוסקבה, פגש בקבוצה קטנה של צעירות וצעירים יהודים שהחליטו להקים תיאטרון במוסקבה. ולא סתם תיאטרון, אלא תיאטרון ששחקניו ידברו עברית.
הקצין שסיפק להם מזון נשבה בקסמי התיאטרון שנולד, ונדבק בהתלהבותם של הצעירים. מכיוון שהשפה העברית לא הייתה זרה לו עוד מלימודיו בחדר היהודי, החליט להצטרף לחבורה. בשנת 1922, כשהוא בן 24, התחיל את צעדיו הראשונים בתיאטרון הבימה, בהצגה "הדיבוק", שם גילם את תפקיד הכומר.
האיש שנקלע לתיאטרון כמעט במקרה, היה לבכיר שחקני הבמה העברית. הוא גילם קשת רחבה של דמויות קלאסיות ומקוריות במחזות רבים של שלל מחזאים, משייקספיר ועד נסים אלוני, ושיחק כל חייו בתיאטרון הבימה, שאליו הגיע בהתחלה ושאיתו היה מזוהה עד יומו האחרון. מסקין והבימה כמו הבימה ומסקין, כמו מסקין וחנה רובינא, שהיו מלכי התיאטרון של ישראל.
מסקין, טוב שקיים אתה, טוב שהגעת כמו מהרחק
וניטעת איתן ומושרש ונוכח. טוב לזכור ולדעת
כי בקום הלשון העברית לדבר ולשיר ולשחק
התגלגל בה קולך הנפלא הממזג את הרוך עם הרעם.
התגלגל בה קולך הנפלא, עם קולה הרונן וניגר
של כלת אמנות ישראל אשר רובינא שמה. לו הבן נא:
לא לצד הווקלי כיוונתי. לא זה, כמובן, העיקר...
העיקר הוא... הוסף ושחק ודבר והרעם ונגן נא.
(נתן אלתרמן)
תמונה שנייה
זה קרה כשהבימה חזרה מסיבוב הופעות לא מוצלח במיוחד מארצות הברית ומצאה בארץ את התיאטרון הקאמרי הצעיר והמצליח. "הוא הלך בשדות", מחזהו של משה שמיר עשה לצופי התיאטרון בארץ את מה שעשה פעם "הדיבוק" להבימה. חנה מרון, גיבורת הקאמרי הצעירה, הפכה לכוכבת התיאטרון, ולצדה עלה והתככב לו יוסי ידין הצעיר, בעל קול הבס העמוק.
אומרים שהמשבר בהבימה היה כל כך כואב וחמור, עד שמסקין ועוד כמה מהשחקנים הבולטים בתיאטרון חשבו אפילו לפרוש ולהקים תיאטרון חדש. ואז הגיע המחזאי הצעיר יגאל מוסינזון, עם מחזה שאומרים שכתב בתוך מספר ימים. בחודש פברואר 1949 עלתה בכורת "בערבות הנגב" בהבימה, שסיפרה את סיפור עמידתו של קיבוץ בשם בקעת יואב מול האויב וסירובו להתפנות למרות הוראות הצבא. התותחים של התיאטרון גויסו למשימה, ובראשם כמובן המלכה רובינא ומסקין המלך. זה היה אירוע. ההצלחה סחפה את הקהל ואת המבקרים. אפילו חיים גמזו שיבח והילל ב"הארץ":
זהו אחד מתפקידיו הנפלאים ביותר של מסקין לאורך הקריירה האמנותית שלו. הוא מופיע הפעם לנגד עינינו כגדול, כנישא משכמו ומעלה מעל עדת שחקני ישראל.
אבל מה שהיה בהתחלה התלהבות והתרגשות, הפך לזעם ולהפגנות מחאה בגלל סצינה אחת שבה מתקיים עימות בין הצבא שדורש מחברי הקיבוץ להתפנות לבין אנשי הקיבוץ ובראשם אברהם, הלא הוא מסקין, שנושא את מונולוג הסירוב וזוכה למחיאות כפיים סוערות. אפילו בן־גוריון התערב. הוא הזמין אליו את רובינא ומסקין ואת שמעון פינקל שביים את המחזה, ובין השאר נאמרו שם הדברים האלה:
בן־גוריון: התחבטתי אם לקרוא לכם. אני יודע באיזו רוח אתם עושים זאת. אני יודע באיזו רוח הציבור מקבל זאת. הציבור מקבל זאת בהערצת המלחמה, וגם אתם כך.
מסקין: אקרא לך קטע מההצגה: ובכן, חברים, אני מאמין אמונה שלמה...
בן־גוריון: הרי זו היא תשובה למישהו, לא שהוא אומר את הדברים מעצמו.
מסקין: הוא מדבר פה לא על הבית.
רובינא: אני וחברַי חשבנו שכמו בכל ארץ אחרת עלינו לשקף את החיים. חששנו בפני דבר אחד, שלא נפגע ברגשי ההורים השכולים. ההורים שראו את ההצגה, הודו ובכו... המטרה הייתה להראות פינה אחת מחיים אלה של המלחמה... הדורש לסגת הוא איש המשק.
מסקין: ובשביל הדרמה זה לא טוב. כי אין המתיחות הדרושה.
בן־גוריון: בדיעבד אני שמח שלא שכנעתי אתכם.
רובינא: ...תבוא אלינו. תראה ותיהנה.
אתנחתא
בשנת 1955 הייתה פה שמחה וצהלה גדולה. בפעם הראשונה בתולדותיה הגיע ראש ממשלה לביקור רשמי במדינת ישראל בת ה־7. ראש הממשלה משה שרת ושריו הבכירים קיבלו את פני או נו, ראש ממשלת בורמה בשדה התעופה בלוד, וההמונים הריעו לו בצדי הדרך לירושלים כשנסע במכונית פתוחה. נתן אלתרמן הקדיש את הטור השביעי שלו לביקור ההיסטורי:
שם קצר הוא, או נו,
שם קצר עד לצער,
אך הוטל משקלו והטה את הכף
טובי אומנינו גויסו למשימה. יפה ירקוני למדה שיר בבורמזית ושרה אותו בקבלת הפנים החגיגית שנערכה למנהיג ולפמלייתו. היא הופתעה מהקריאות הנלהבות של כל אנשי הפמליה, שביקשו וחזרו וממש דרשו ממנה לחזור ולשיר את השיר שוב ושוב. מאוחר יותר התבררה לה הסיבה: "בורמה, מולדתי האהובה, אני מוכן להקריב לך את חיי ולמות למענך", שרה ירקוני ולא ידעה מה היא שרה.
גם תיאטרון הבימה התבקש להשתתף באירוע המכונן. במיוחד לכבוד האורח הוחלט לחדש את "בערבות הנגב" בהצגה חגיגית עם כל המכובדים. לתפקיד צביקה הפצוע צורף יוסי בנאי, יוצא להקת הנח"ל, במקומו של שמוליק סגל שהיה בחופשת לימודים בלונדון. זה היה תפקידו המשמעותי הראשון, וכך הוא מספר בספרו "מכתבים ברוח":
תוך כדי החזרות מספר לי מסקין שכדאי שאקח לתשומת לבי שהמשפט הראשון שאני אומר בתחילת המערכה השנייה הזאת מספר על נפילתו של דן בקרב, אבל הקהל - למרות רצינותו של המשפט - מגיב בגלי צחוק. "אל תהיה מופתע", אומר לי מסקין, "ואל תיקח את זה אישית".
כשהגיע ערב ההצגה ניסיתי בחדר האיפור לחבוש את ראשי בכל מיני צורות כדי לשוות לפציעה אופי דרמטי... אני מתפלל בלב וממלמל לעצמי, "רק שהקהל לא יצחק". כשהמסך נפתח על המערכה השנייה, ישבתי על הבונקר חבוש כמו שצריך ובפנים קודרים אמרתי את המשפט שממנו פחדתי כמו ממטען צד. חיכיתי להתפרצות של צחוק מצד הקהל שבאולם, ושום דבר. הקהל הגיב בדומייה כללית... לפתע ראיתי על הבמה מזווית העין איך מסקין מביט בי וכאילו אומר: "כל הכבוד, בחור, עשית את זה".
תמונה שלישית
אתמול, ב–22 במרץ מלאו 120 שנה להולדתו. כשהיה בן 60, וזה היה לפני 60 שנה, כתב לו דן בן אמוץ בטורו ב"מעריב":
אם היה בזמן האחרון מאורע חגיגי בתיאטרון הישראלי, הרי הוא יום הולדתו ה־60 של אהרון מסקין. כאחד מאוהדיו, מכבדיו ומוקיריו הרבים, יורשה לנו לשלוח מעל במה זו קריאות ברכה אחדות לשחקן גדול. מזל טוב מסקין וח"י פעמים קריאות "יחי". לחיים, מסקין... שתה, שתה נא, מסקין, כאן איתנו, עד שלא נדע להבדיל בין סטניסלבסקי לואכטאנגוב, בין הבימה לאֹהל, בין הדיבוק לביצה, בין כוסית לכסית. שתה, שתה נא, אחא! החיים בתיאטרון רק מתחילים בגיל 60. לא פעם חנקו דבריך את גרוננו כפי שידיך חנקו את גרונה של דזדמונה. אתה יכול לספר לכל העולם שאתה בן 60 - אותנו לא שכנעת...
אהרון מסקין נפטר ב–1974 והוא בן 76.
אפילוג
לאהרון מסקין, גדול שחקני ישראל, מיוחס תרגום לעברית של שיר רוסי שאותו נהג לשיר בכל מפגש חברים, כטוב לבו הטוב ביין או בוודקה.
היה היו, היו שני חברים
אחד רב טוראי, השני חייל פשוט
פתאום, פתאום, פתאום שרק כדור
פתאום שרק כדור, האחד מהם נפל.
הושטתי לו, השטתי לו ידי
הושטתי לו ידי, את היד הוא לא לקח.
כריתי לו, כריתי לו הבור.
כריתי לו הבור, אל הבור הוא לא זחל.
הושטתי לו, הושטתי לו כוסית
הושטתי לו כוסית, את הכוס הוא כן לקח.
(אהרון מסקין)