בשוך קרבות מלחמת העצמאות, בין שלל הקשיים והאתגרים שניצבו לפתחה של המדינה הצעירה ומוכת השכול, העסיקו את ראש הממשלה דוד בן־גוריון מחשבות בדבר הדרך הנאותה להנציח את 6,000 החללים שנפלו במלחמה על עצמאותנו והיוו אז 1% מכלל האוכלוסייה. ההחלטה להקים את בית יד לבנים הראשון בישראל דווקא בפתח תקווה באה על רקע ציון יום הזיכרון במושבה מדי שנה בכ"ז בניסן (עד שיום זה נקבע כיום הזיכרון לשואה) כסמל לעמידה ולגבורה במאורעות תרפ"א (1921), שבהם נהרגו ארבעה מבני המקום: אבשלום גיסין, נתן רפפורט, זאב אורלוב וחיים צבי גרינשטיין.
עירית פתח תקווה, בראשותו של פנחס רשיש, הקצתה אז חלקת אדמה בפאתי העיר להקמת אתר ההנצחה, והמשימה הוטלה על המורה והמחנך ברוך אורן, כמי שהכיר את השכול מקרוב. אחיו הבכור, מנחם, שאיתו הצליח להימלט מווילנה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולעלות ארצה דרך המזרח הרחוק, נהרג בפריצת הדרך לירושלים.
בשנת 1953 חנך ברוך אורן את בית יד לבנים הראשון, שהיווה מודל למפעל ההנצחה בארץ של הנופלים במלחמות ישראל. בתחילה הוקם חדר זיכרון ואולם כנסים, ועם השנים עוצב המקום כקריית מוזיאונים המאגדת בתוכה שלושה מבנים: "זכר ראשונים", מוזיאון ההתיישבות של פתח תקווה, בית יד לבנים ומוזיאון פתח תקווה לאמנות שנוסד ב־1964.
בבית יד לבנים עוצבה לאורך השנים דמותו של המפקד בצה"ל. כאן התקיימו סדרות חינוך ומורשת קרב, כשלנגד עיניו של המייסד הייתה הקמת אתר שלא יעמוד כמצבה דוממת, אלא מרכז המקיים פעילות שפתוחה לכלל האוכלוסייה, המשלבת שימור זיכרון והנצחה עם מוזיאון לאמנות המקיים אירועי תרבות המכניסים רוח חיים אל הבית. "אתה (ברוך) הפכת את הבית למקום של חיים ולא רק של מוות", כתב אחד ההורים השכולים בספר המבקרים הראשון שנפתח ב־1959.
לקראת יום הזיכרון הקרוב, ובמלאת 140 שנה לייסודה של אם המושבות פתח תקווה, תיפתח היום התערוכה "מסיפורי בית אחד" המביאה את סיפורו הייחודי של בית יד לבנים, שאוצרת סיגל קהת קרינסקי ותוצג עד ה־28 במאי. "החזון של ברוך אורן הדריך אותי ביצירת התערוכה המורכבת מפריטים המחזיקים סיפורים אנושיים לצד יצירות אמנות מאוסף המוזיאון, בהם מזכרת מבן שנהרג שמסרה ביד רועדת האם השכולה, חפצי לוחמים שהוא מצא באתרי הקרבות, פריטים שהביאו אל הבית לוחמים שחזרו מהמלחמה או מהשבי, יומנים ומכתבי נופלים, וגם כלי נשק, שבחרתי לא להציגם בתערוכה", מספרת קהת קרינסקי. "התערוכה היא מעין קפסולת זמן שבה מתקיים דיאלוג בין החפצים והיצירות של הנופלים לבין עבודות אמנות עכשוויות מאוסף המוזיאון. בהעמדה זו של הרחוק מול הקרוב יותר מתלכדים הסיפורים והנרטיבים השונים של עבר והווה, ישן וחדש".
על מנעול ובריח
מאחורי כל מוצג בתערוכה – לעתים יומיומי או שגרתי - יש סיפור ייחודי, שמהדהד את סיפורה של המדינה. כך למשל בתערוכה מוצגת מימייה, ש"סיפורה הוא זה שסופר לילד רפי מפי אביו בשובו ממבצע קדש", מספרת קהת קרינסקי. "האב, ששמו אינו ידוע, עלה לארץ עם קום המדינה. מכל רכושו שהיה על אוניית המעפילים נותרה מימייה, שאיתה השקה מעפילים צמאים. ברדתו מהאונייה נשלח האב להילחם בקרבות מלחמת העצמאות באזור ירושלים. בנוסף לצליפות הירדנים שגבו את חייהם של לוחמים והובילו לפציעתם, שרר אז בארץ שרב כבד, והמים כמעט אזלו. רק בזכות המימייה שנשמרה, השקו את הפצועים וחייהם ניצלו. גם האב ניצל בזכות טיפות המים שלגם מהמימייה שלו. אולם רק כשחזר בריא ושלם ממבצע קדש הוא הבין את ערכה המחייה של המימייה והחליט להפקידה בידיו של אורן בבית יד לבנים".
כמו כן, בתערוכה מוצג מפתח ישן שפותח דלת לסיפור יוצא דופן. "זהו המפתח של אחד התאים באוניית המעפילים 'פאטריה', שמתחתיו מופיע הכיתוב: 'תשורת א.ק'", מספרת קהת קרינסקי.
אוניית המעפילים "פאטריה" טובעה במפרץ חיפה ב־25 בנובמבר 1940, כשעל סיפונה 1,800 מעפילים, שקובצו על ידי הבריטים משתי אוניות מעפילים נוספות לקראת גירושם למאוריציוס. במטרה לעכב את הגירוש, הטמינה ההגנה פצצה באונייה, שעגנה בנמל חיפה, במטרה לגרום לה נזק קל. אבל התוצאה הייתה הרת אסון. 267 אנשים, מתוכם 221 מעפילים – טבעו בים.
"המפתח נמסר לברוך אורן על ידי אדם אנונימי בשנות ה־50, במהלכה של תערוכה בבית יד לבנים בנושא ההעפלה", מספרת קהת קרינסקי.
אורן נהג להקליט חלק מסיפורי הבית, ואלה עובדו לתסכיתים ששודרו בקול ישראל. בתערוכה מוזמן הקהל להקשיב לתסכית המשודר כביכול מתוך מקלט רדיו ישן בחדר העבודה שלו ומגולל את גלגולו של המפתח. "ניגש אלי אדם שביקר בתערוכה ושאל: 'הרוצה אתה עוד מוצג לתערוכתך?'" מספר אורן בתסכית. "הוא הוציא מכיסו מפתח ארוך. 'זהו מפתח של תא האונייה פאטריה', אמר. מיד ראיתי לנגד עיני את האונייה הטובעת ושמעתי את זעקות האימים של המעפילים, אלה שחיפשו הצלה לנפשם, אבל הארץ הייתה סגורה על מנעול ובריח".
בתסכית מספר אורן גם על ביקורה של נערה בת 17 בתערוכת ההעפלה, שנחשפה למוצג המפתח. "כשראתה את המפתח פרצה הנערה בבכי מר", מספר אורן בתסכית. "'אינני בוכה ממועקת הלב, אלא מרוב אושר', אמרה. 'נולדתי בלב ים על הפאטריה. אמי נתקפה צירים בשל התרגשות ההפלגה לארץ ישראל, ואני נולדתי מוקדם מהמתוכנן. היש אושר גדול מאושרי'".
תעלומת מפתח "פאטריה" זכתה להדהוד נוסף במהלך הדרכה שהעביר אורן לילדי בית ספר בחיפה. "סיפרתי לילדים על המפתח", סיפר אורן בתסכית. "לפתע קם אחד החניכים והצהיר: 'אבא שלי הוא איש ההגנה שהניח את הפצצה באונייה'".
התערוכה מציגה גם את יומן המסע בארץ של אריה ישראלית ז"ל, שמאחוריו עומד סיפור משפחתי עצוב. כששני האחים, יענקלה ואריה ישראלית, הגיעו למצוות, צייד אותם אביהם ברובה ובירכם לרגל כניסתם לעול מצוות ולהגנה.לפחות פעם אחת הציל הרובה את חייו של אריה, הבן הגדול. אולם כשאחיו הצעיר יענקלה נשלח לקסטל כדי להגן על שיירות מובילי המים בדרך לירושלים, הרובה לא היה איתו, והוא נהרג. אריה, שלמד הנדסת מים בטכניון, נשלח לעתים תכופות לתקן את קווי המים בנגב שספגו חבלות על ידי הערבים. באחת הפעמים בדרכו לתקן קו מים בין צאלה לתקומה, עלה עם רכבו על מוקש ונהרג.
"הוריהם של שני האחים בחרו להפקיד למשמורת בבית יד לבנים את הרובה עם 200 הכדורים, וגם את יומן מסעותיו ברחבי הארץ של בנם, אריה ישראלית", מספרת קהת קרינסקי. "יומנו של אריה מונח בתערוכה על שולחנו של אורן".
"היה קשה להיפרד מהחפצים שביטאו זיכרונות רבים הקשורים בבנים שלנו", אומרת אמם שושנה בדמעות בתסכית שמוצג בתערוכה. ב־1980, במעמד הענקת פרס ישראל לברוך אורן על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה בתחום ההנצחה, נשאה שושנה ישראלית נאום מלא הערכה והערצה לאיש שהנציח גם את זכר בניה.
בתערוכה ניתן לראות גם שני פתקים מהוהים, כתובים בכתב יד, המהווים חלק מתכתובת מכתבים שהתקיימה בין שניים: המחנך ואיש ההגנה מראשוני פתח תקווה, אליהו ירקוני, ומפקד ההגנה אליהו גולומב. "הכל התחיל כשאליהו ירקוני שלח את תלמידיו לבית יד לבנים כדי לאסוף חומרים לקראת העלאת מחזה שיוצג בבית הספר, לרגל חגיגות העשור למדינת ישראל ו־80 שנה לייסודה של אם המושבות", מספרת קהת קרינסקי. "התלמידים מצאו את המכתבים שנכתבו בשפת סתרים מאליהו גולומב, שחלש על ענייני הביטחון מאז ימי העלייה השלישית, לאליהו ירקוני, ועסקו בעיקר ברכישת נשק ותחמושת והגשת סיוע למשקי הגליל העליון".
"תודיעו לי כמה שתילים (כלי נשק – ר"ק) מוכנים אצלכם ואשלח הגלילה", נכתב למשל באחד המכתבים. "בנוגע לתפוחים (רימונים – ר"ק) עליכם לקנות מעט, והיה אם יהיו טובים, נסדר קנייה גדולה".
"המכתבים נמצאו בתוך ספר תנ"ך ונמסרו לברוך אורן כשריד אחרון שניצל מהשריפה שהציתו האנגלים בביתו של ירקוני בחפשם אחר נשק", מספרת קהת קרינסקי. "אפרופו נשק, את הכסף לרכישת נשק גבו באמצעות מס מיוחד על התפוזים שגידלו פרדסני פתח תקווה".
ההורים שילמו
התערוכה, על פריטי הזיכרון ועבודות האמנות שבה, מוצגת בגלריה המדמה את משרדו של המייסד ברוך אורן. אל מול שולחן העבודה שלו מוצב פסלו של יעקב לוצ'אנסקי, הקרוי "עמנואל הטייס", לזכרו של הטייס עמנואל רוטשטיין, אשר נהרג ב־1948, כשהוא בן 21 בלבד. את פסלו העניקו הוריו כתשורה לבית יד לבנים.
בגלריה העליונה מתרחבים מעגלי ההנצחה של הבית, והם מספרים עוד מעלילות המתיישבים הראשונים בפתח תקווה. בין המיצגים, סגורה בתוך ויטרינה, ישנה "האיגרת" שנכתבה ב־1845, ועיקרה סיפור שמספר נכדו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, לנכדו שלו על איגרת שעוברת במשך דורות רבים במשפחה, עוד מימי הגאון מווילנה.
בקומה זו מוצגת גם סדרת צילומים המתעדים את ברוך אורן לצדם של מיטב אמני ישראל, ובהם יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, גרשון קניספל ואחרים. גם פסלים של ששת נשיאיה הראשונים של מדינת ישראל מפארים את הגלריה העליונה. אגב, הורי החללים שילמו מכיסם עבור עבודת האמנים. "כך התחיל אוסף האמנות", מספרת קהת קרינסקי. "ההורים השכולים שילמו בכספי הפנסיה שלהם כדי שבניהם יונצחו בבית יד לבנים. היום כמובן הכל שונה".