עשרה חודשים חלפו מאז שהמחזה "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן נפסל על ידי ועדת ההיגוי של פסטיבל עכו - פסילה שחוללה סערה תרבותית, עם התפטרותו של המנהל האמנותי של הפסטיבל אבי גיבסון בר־אל ופרישתן של שמונה הצגות מהפסטיבל.
ויצמן, שנשלחה על ידי שרת התרבות מירי רגב להעלות את ההצגה שלה ברמאללה, מלווה בקללות, איומים ושאר הודעות שטנה מטוקבקיסטים – הבטיחה אז שהמחזה שנפסל עוד יוצג, ולאו דווקא ברמאללה.
הרעיון למחזה נולד במהלך ביקור סולידריות שערכה ויצמן עם פעילי בל"ד אצל חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס, שהורשע ונידון לשנתיים מאסר בעוון העברת טלפונים ניידים לאסירים ביטחוניים בכלא. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי למצבם של אסירים ביטחוניים", היא מספרת. "כמי שעושה תיאטרון דוקומנטרי, החלטתי לבחון את הנושא המושתק".
לאחרונה יזמה קמפיין גיוס המונים באתר אינדיגוגו הבינלאומי, והיא שואפת לגייס 50 אלף דולר בעולם ובארץ למימון העלאת ההצגה. את הסרטון לקמפיין צילמה ויצמן במוזיאון האסירים הפלסטינים באבו דיס.
לפניה עוד כשבועיים לסיום הפרויקט, ועד כה נאספו כ־9,000 דולר. אחד התומכים הוא המוזיקאי בריאן אינו, מתומכי ה־BDS. "הוא תמך בי בסכום מאד נדיב וגם כתב לי מייל. לקבל מסר מאדם כמוהו זה מאד מרגש ומעודד", היא אומרת. עם הקמפיין מגיעות גם פניות מתיאטראות בעולם המתעניינים בהעלאת ההצגה על בימותיהם.
נואשת מהאפשרות להציג את המחזה בארץ?
"זה נחמד להציג בעולם, אבל הכי חשוב לי להציג בישראל. שהישראלים יקבלו את המידע וייקחו אחריות לגורל הפלסטינים. בעיית האסירים זה לב הכיבוש. קשה לחיות בתל אביב ולדעת שבשולי הדרכים שוברים לאנשים את הגוף ואת הנפש".
תקווה מאחורי החומות
ויצמן לא מודה בזה, אבל פסילת ההצגה דווקא הטיבה עם המחזה. "כשבאתי עם ההצגה לפסטיבל עכו, היה לי רק סינופסיס, סוג של הצהרת כוונות להצגה המבוססת על מכתבי אסירים פלסטינים מהכלא", היא מספרת. "לאחר שנלקח ממני התקציב עם פסילתה, ניסיתי בעזרת מתנדבים, אסירים משוחררים, לתרגם את המכתבים, עד שהבנתי שאין בזה טעם, כי המכתבים שהיו בידיי לא פתחו צוהר אמיתי אל הנעשה במחשכי הכלא, שהרי כל מכתב עובר תחת עינם הפקוחה של השב"כ והשב"ס".
מצוידת בתובנה הזאת, יצאה ויצמן לסדרת מפגשים עם אסירים משוחררים, ובלשונה "ניצולים", בתחומי ישראל ובגדה המערבית.
אז החלטת ליצור מחזה מעדויות ולא ממכתבים?
"הייתי היד שהקלידה את סיפורי האסירים, אבל הם התסריטאים האמיתיים. ההצגה שכתבתי מורכבת מסצינות המשחזרות מקרים שהאסירים חוו בכלא: צינוק, שביתת רעב, ביקור משפחות, חקירה, נסיעה בפוסטה (רכב האסירים) ועוד. זאת הייתה חוויה חד־פעמית. נוצרה קהילה מרגשת. לא ציפיתי שכך הדברים יתגלגלו".
גם במהלך הראיון ויצמן מתרגשת כשהיא מספרת על פגישתה עם אסיר ביטחוני שלושה שבועות אחרי שחרורו, בתום עשר שנות מאסר: "הגעתי לביתו שבתחומי ישראל.
על השולחן, שהיה ערוך לכבודי, הייתה גם מחברת חומה. כשהוא פתח אותה, בלטו לעברי בתוך שורות של כתב ערבי צפוף, שתי מילים בעברית: 'עינת ויצמן'. הוא אמר לי: 'שמעתי עלייך וכתבתי את שמך שלא אשכח. העשייה שלך נתנה לי תקווה בכלא, שיש ישראלים שאכפת להם'".
על מה הוא ישב עשר שנים בכלא?
"כמו שאני לא שואלת ישראלים מה הם עשו בצבא, אני לא נכנסת לסיבות שבגללן האסירים ישבו בכלא. אני לא בית משפט. ההצגה עוסקת בחשיפת התנאים בכלא הישראלי, שאגב, זהים לכל האסירים. למה? כי כולם מתויגים כטרוריסטים. אבל מי מכם בתקשורת יודע שרק 8.5% מהאסירים הביטחוניים היו מעורבים בפעילות טרור? כל היתר יושבים באשמת פעילות פוליטית, הפגנות, התקוממות נגד גניבת אדמותיהם, זריקת אבנים. ויש גם 500 אסירים מינהליים שמעולם לא נשפטו, ועד למשוררים שנעצרו על כתיבת שיר".
כשוויצמן מדברת על משוררים, היא מתכוונת למשוררת הישראלית־פלסטינית דארין טאטור, שנעצרה באוקטובר 2015 באשמת הסתה ותמיכה בטרור, כשפרסמה ביוטיוב ובפייסבוק את שירה: "התנגד עמי, התנגד להם". בסוף השבוע, אחרי שלושה חודשי מעצר ושנתיים וחצי מעצר בית בבית הוריה בריינה שבגליל, בית משפט השלום בנצרת הרשיע את טאטור בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור בגין פרסומים ברשתות החברתיות. "אחרי פסק הדין חיבקתי את דארין בלי מילים", מספרת ויצמן. "אחר כך הלכנו אליה הביתה. ההרשעה לא הפתיעה אותי, אבל אִכזבה. מדינת ישראל אכן מאוימת משיר? השירה של דארין היא תגובה רגשית וכואבת לאלימות אמיתית שהופעלה כלפי בני עמה. זה שיר שקולע לתיאור הכאב הפלסטיני, הוא תוצאה של קיפוח מתמשך, והאמנות היא כלי ביטוי לכאב הזה".
לפני חצי שנה הפיקה ויצמן אירוע סולידריות עם טאטור בתיאטרון יפו, שגרר בעקבותיו איומים מכיוונה של רגב לפגוע תקציבית בתיאטרון המארח. "נהיינו חברות", משתפת ויצמן. "ביקרתי אותה פעמים רבות בביתה. אין לך מושג עד כמה היא תומכת בפרויקט שלי. היא רוקמת ארנקים עם רקמה פלסטינית וציטוטים מתוך שיריו של דרוויש. היא גם נתנה לי עותקים מספרה הראשון".
פלסטין שנת אפס
ויצמן (44) ויתרה על קריירת משחק מבטיחה בטלוויזיה, בקולנוע ובתאטרון, לאחר תפקידים בלתי נשכחים בסדרה "הפוך" ובסרטים "אהבה קולומביאנית" ו"מבצע סבתא". "כרגע אני שקועה בהכנות להפקת המחזה", היא מספרת על פועלה כיום. "המפגשים עם האסירים נתנו לי תקווה וכוח להמשך. אבל אני חיה במציאות. אני משלמת מחיר כבד. סומנתי. יש לי פחות עבודה, וכשאני פותחת את הפייסבוק וקוראת את הקללות, האיומים והאשמות, כולל ההסתה הממסדית מכיוונה של מירי רגב, שטענה שאני מאדירה מחבלים עם דם על הידיים - זה לא עובר לידי. אני אדם רגיש".
זאת הייתה בחירה שלך.
"נכון, זאת בחירה מודעת ובעוד יומיים לא תשמעי אותי מתנצלת. אני יודעת על מה ויתרתי. פעם הייתי שחקנית פופולרית, אבל אני לא רואה ברירה אחרת אלא להתנגד. יש לי שתי בנות (7 ו־10) שנולדו לתוך המציאות הזאת. הן שואלות שאלות ובתקופות העליהום הן נלחצות, אבל אני מחזקת אותן. המעשים שלי הם הדוגמה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לבנותיי".
איך את מסבירה להן מפגשים עם טרוריסטים?
"אני מתנגדת בכל מאודי לאלימות משני הצדדים. אני תומכת בהתנגדות עממית לא אלימה, אבל ההצגה שלי עוסקת בזכויות האסירים".
את מרגישה בודדה במאבק?
"הסולידריות שלה זכיתי כשהמחזה נפסל בעכו הייתה מדהימה. אבל אט־אט ננטשתי ונותרתי לבד עם האסירים. התקשורת חוזרת כמנטרה וטוענת שכולם טרוריסטים, שלא לדבר על השב"כ והשב"ס, ועכשיו גם התיאטרון משתף פעולה עם ההשתקה.
אבל גם אם לא אמצא אולם תיאטרון שיסכים להעלות את ההצגה, אשכור אולם פרטי ואפילו אציג תחת כיפת השמיים".
את קמפיין גיוס ההמונים אפשר למצוא באתר "אינדיגוגו" תחת השם Prisoners of the Occupation - A play