כותרת בתקשורת בשבוע שעבר: “אמא של אוזה ובץ תפוצה ב־125 אלף שקלים”. כותרת המשנה: “החינוכית לא נתנה קרדיט ליוצרת של בובות 'פרפר נחמד'". היכן יהודית גרינשפן, המעצבת שכה רבים מילדי ישראל גדלו על בובותיה ומסיכותיה? באותה דירה מוזיאונית וציורית בקרבת בניין עיריית תל אביב הגדושה ביצירותיה, שבה היא, היפרית מטבעה, ממשיכה ליצור גם בגיל 85 (שכלל איננו ניכר בה).
דומה שפסק הדין דנן איננו מרגיע אותה. במרץ אופייני היא מגלגלת את הסיפור. ראשיתו כשכלתה מרב יצאה עם ילדיה, בן וגילי, לקנות לחגים קלטת של “פרפר נחמד”, ולהפתעתם, מבין שלל השמות שהתנוססו עליה, נפקד שמה של החמות־הסבתא. לדבריה, לאחר שהם סיפרו לה על כך ופנייתה לטלוויזיה החינוכית הושבה ריקם, נאלצה לפנות לערכאות באמצעות עורך הדין פז מוזר, “לאחר שבידיי חוזים שחור על גבי לבן שלפיהם הם היו חייבים לציין את שמי כיוצרת”.
כך, מספרת גרינשפן, מצאה את עצמה בבית המשפט, ש”מה שהלך בו היה כמו תיאטרון, עם הטובים ועם הרעים, כמו על הבמה, כולל הגלימות השחורות של אנשי החוק”. גרינשפן ניצחה. “הכסף שבו זכיתי הוא רק הבונוס”, היא מציינת. “מה שחשוב היה לי הקרדיט. זכותו של אמן להיות חתום על היצירה שלו”.
כאן אנחנו צוללים במנהרת הזמן ל־81’. גרינשפן, שכבר הייתה חתומה על הבובות צ’ומפי ואינשם מתוכנית הלהיט של ערוץ 1, “3, 4, 5 וחצי”, גויסה על ידי שושנה צחור, מפיקת החינוכית, ליצור בובות לתוכנית “פרפר נחמד”. “אין היום אנשים כמו שושנה”, משבחת גרינשפן בהתלהבות. “אם היא הייתה תופסת מילה שנאמרה בעברית לא נכונה, הקטע כולו היה מצולם מחדש. לא כמו היום, שלא מקפידים ומדברים בשגיאות”.
כאן מגלה גרינשפן שביסוד התוכנית שנבחרה כתוכנית הילדים הטובה ביותר במשאל לרגל חגיגות ה־70, עמדה דמות של ארנב שנפסלה עוד לפני שהספיקה ליצור לה בובה. את הרף עברו ראשונים אוזה האווזה ובץ, היפוך אותיות של צב. אליהם הצטרף שבי, ש”שמו לא היה רק קיצורו של שבלול, אלא גם דרכו הנצחתי את יעקב שבתאי, חברי מהשומר הצעיר, שאותו כינינו ‘שבי’”.
ומה לגבי האפרוח?
“כאן התקשינו לבחור שם. איכשהו קראנו לו רוחה, ולא היינו שלמים עם זה. אז הייתה לאנשי ההפקה פגישה עם המשורר ע. הלל. כשהוא סיפר להם על בתו, נולי, הם קפצו. ‘איזה שם חמוד’, הם אמרו, וכולנו נשמנו לרווחה כשנפטרנו מעונשו של השם הקשה להיגוי רוחה”.
ארבעה שחקנים שלא נהיו כוכבי־על נבחרו להיות הבובנאים שהשאילו את קולותיהם לבובות, לאחר שנמצאה התאמה ביניהם. עירית שילה מסתתרת מאחורי אוזה, אבי יקיר הוא שבי, צלילה ינאי - נולי, ויוני חן המנוח - בץ. “התייחסנו ליכולת ההפעלה ולצליל הקול”, מציינת גרינשפן.
והבובות עצמן?
“כל אחת מהן הייתה עשויה מחומר שונה ובטכניקה אחרת. אוזה עשויה מספוג ומלבד בגוונים שונים. עם שבי היה סיפור: לקחתי גרב, חתכתי ממנו כדי לסדר מחושים וגם פיניתי מקום לפה. באמת יצאה לי מהגרב בובה מתוקה נורא בצבע כתום־צהוב, בדיוק כמו הגרביים שקניתי לצורך העניין. זה היה יפה, אבל הרגשתי שזה לא מספיק מקצועי ליצור בובה מגרב מוכן. אז קניתי צמר וסרגתי את הדמות במסרגה שבאמצעותה דאגתי שלא יהיה אפילו תפר אחד. זאת הייתה עבודה של שבועות ושל חודשים. לא מוציאים מהשרוול בובות כאלה.
“נולי, חמודה וקטנה, באה לי מהר מאוד. יצרתי אותה מפלומה של נוצות, שאותה מצאתי תוך כדי שחרשתי את החנויות בתחום בדרום תל אביב. ובאשר לבץ, יש לי אהבה גדולה לצבים. הבאתי כמה מטיולים שלי בעולם, והם מהווים לי חברה בביתי”.
עם הפנים בגבס
בנוסף לכל, גרינשפן היא יוצרת בובת החתול שמיל. “שמוליק בילו היה מועמד להיות החתול”, היא מגלה. “אם בדרך כלל החבר’ה אוהבים להיות בבובות ובמסיכות, בילו התנגד למסיכה של החתול, אתה לא מתאר לעצמך עד כמה. הוא ממש נלחם להציג את הדמות ללא מסיכה, ונחלץ מזה בזכייה של ‘חלב ודבש’ עם ‘הללויה’”.
מישהו אחר קנה את עולמו בעזרת החתול
“אכן, הביאו את נתן דטנר, שעדיין לא היה שחקן כל כך מוכר. גם הוא לא התלהב להיות בתוך בובה של חתול, אבל ידע להסתגל לזה. לימים, היו לנו מפגשים מקצועיים נוספים, ונתן, שתמיד זוכר אותי לטובה, קורא לי ‘אמא’, כלומר אמא של שמיל”.
גרינשפן מספרת על בובות “פרפר נחמד” והחתול שמיל כמו היו כל עולמה, אבל כשמדובבים אותה, מתברר שהיא נקלעה לכך באקראי. “הגעתי אל הבובות ואל המסיכות מתוך שעמום”, היא מספרת במפתיע. “יום אחד, אי אז בשנת 60’, קיבלה חברתי, האמנית הגר עמרני, הצעה להיות אביזרנית בהצגה ‘רוזנים ואביונים’ בקאמרי, לצד התפאורן אריה נבון. כשחיפשה מקום שבו תוכל לבצע את העבודה, מה שלא היה אפשרי בדירה הפצפונת שבה גרה, אמרתי לה: ‘בואי, תעבדי אצלי ואני אעזור לך’. אכן, עזרתי לה ונסחפתי. אני, אחת שתמיד סרגה, רקמה ועשתה עבודות יד, מצאתי את עצמי יוצרת לתיאטרון מבלי להתכוון לכך.
“אגב, מאריה נבון, מקצוען מעולה, קיבלתי שיעור ראשון במקצוע הלא צפוי. ‘הפלסטיק הוא חומר קר ומנוכר’, אמר, ‘לעומתו, כשעושים משהו מבד, גם אם הוא לא לגמרי מדויק, זה יוצא הרבה יותר חם וריאלי על הבמה. יותר מאוחר הגיעו פרחי המשי, שצריך לגעת בהם כדי לדעת אם הם אמיתיים או לא”.
מתברר שאז, בקאמרי, שמו עליה עין. לדבריה, כשטיילה כעבור זמן עם בתה בפסאז’ “הוד” בדיזנגוף, שם שכן התיאטרון, שאל אותה המנהל הטכני אם תוכל להכין מסיכות לארבעה משחקני ההצגה “גיבור היום”. “ברגע הראשון נרתעתי, כי לא האמנתי שאעז לגעת בפנים של שחקן לצורך הכנת מסיכה”, היא נזכרת. “אז גיליתי תושייה ונתתי את עצמי לעניין. שמתי חומר מבודד על הפנים שלי והנחתי קערה עם הגבס על השולחן. ברגע שזה עמד להתקשות, דחפתי את הפנים לתוך הגבס והבנתי שזה לא נורא כפי שחששתי. אז הזמנתי את השחקנים אלי ושמתי להם מסיכות גבס על הפנים”.
חולבת בשלג
היא עלתה ארצה מפולין ב־35’, בהיותה בת שנתיים וחצי. “גדלתי בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, מול השדות של שרונה, ולא יכולתי לחלום שלידינו יצוצו מגדלי עזריאלי”, מספרת גרינשפן, בתם של חלבן ושל תופרת. “כילדה, תמיד רקמתי ותפרתי, אבל בכלל לא הייתי ילדה של בובות”.
היא למדה הוראה לגיל הרך בסמינר הקיבוצים וכ”שמו"צניקית”, לדבריה, בשומר הצעיר, שירתה בצבא בנח”ל בקיבוץ סאסא, בגליל, “שם התעקשתי להימנע מעבודה של בנות, וכרפתנית גאה הייתי קמה באמצע הלילה והולכת בשלג לחלוב את הפרות”. לאחר נישואיה במשק, חזרה לתל אביב, שם נקלעה במקרה, כאמור, לעולם הבמה.
ואם הזכרנו קודם בובות שגרינשפן עיצבה, היא קנתה לה שם כיוצרת המסיכות מספר אחת לבמה, בפרט לקומדיה דל ארטה. הפריצה שלה בתחום הייתה ב־74’, כשהבמאי היהודי־לונדוני מייקל אלפרדס הזמין אותה לעצב את המסיכות להצגה המיתולוגית “משרתם של שני אדונים”, שביים בתיאטרון החאן הירושלמי. “אלפרדס זכור לי כטיפוס”, היא מעידה. “לילה אחד, כשחזרתי בחצות מאירוע, הופתעתי לראות אותו מסתובב ליד הבית שלי. כששאלתי אותו למעשיו, השיב שמכיוון שראה הצגה בתל אביב, רצה לראות איך מתקדמת העבודה עם המסיכות. זה הבן אדם. כשהתעורר צורך גם באביזרים להצגה, הערתי לו בעדינות שיש אנשי מקצוע בבצלאל. ‘תעזבי אותי מהאמנים האלה’, אמר לי. ‘אני צריך מישהו עם ראייה בימתית, ולך יש את זה”.
את שייקה אופיר היא מתארת כ”פרק בהיסטוריה שלי” ומספרת: “כשהוא ויורם בוקר עמדו להעלות את ההצגה ‘חגיגת פנטומימה’ בתיאטרון בית ליסין הישן, התגלעה מחלוקת ביניהם בפגישת העבודה הראשונה על ההצגה. בעוד שיורם, כיאה לחניך של ז’אק לקוק, היה חסיד של מסיכות, שייקה, תלמידו של מרסל מרסו, שאל בשביל מה צריך מסיכות, ואני הייתי ביניהם באמצע. אבל כפי שגיליתי לא פעם, מסיכות הן משהו שבו מתאהבים, ושייקה ביקש מסיכה בסוף”.
גרינשפן נזכרת בגעגועים גם בחנוך לוין, שהיה מטיל עליה משימות לקראת הצגות שלו. “העבודה עם חנוך הייתה תענוג”, היא מסכמת. “הוא לא היה מהבמאים שנותנים הוראה, ‘תשבור את הראש, לא מעניין אותי איך’, אלא היה מעורב בעבודת הצוות שאיתו. אני מודה שגם כאשר הייתי מאוד עסוקה באותן שנים, נשארתי בחזרות שלו מרותקת גם לאחר שהסתיים החלק שלי”.
זה נכון שהלכת איתו למכון הפתולוגי?
“בשבילו הלכתי לשם, לא איתו. ומדוע? הוא רצה להראות בהצגה ‘יאקיש ופופצ’ה’ את ג’יטה מונטה כאילו שפכו לה חומצה על הפנים. הלכתי למכון כדי לראות איך נראה אדם שעשו לו את זה. מנהל המכון אמר לי: ‘אין לי בדיוק מישהו עם חומצה, אבל יש לי משהו דומה'. 'עד כאן!’, אמרתי, ‘לחדר המתים אני לא נכנסת’. הסתפקתי בכך שמנהל המכון הראה לי תמונות של כאלה ששפכו להם חומצה על הפנים”.
גרינשפן, שעבדה עם כל התיאטראות בארץ וגם הטביעה חותם בלהקות המחול המובילות, השתלמה פעמיים בחו”ל; תחילה ברויאל שייקספיר קומפניבבריטניה ולאחר מכן התמחתה באיטליה אצל דונטו סרטורי, מחשובי יוצרי מסיכות העור בעולם. בהשתלמות בלונדון היא הוכיחה שפעם “שמו"צניקית”, תמיד “שמו"צניקית”: “כל כך התלהבו שם מהמשתלמת מישראל, ששמו על השולחן ‘פקלה’ של שטרלינגים מול הפרצוף. הודיתי בנימוס ואמרתי שכמשתלמת בהתנדבות, לא אגע בכסף הזה. ואתה יודע מה? בסופו של דבר הם למדו ממני יותר משלמדתי מהם”.
עם מרץ כשלה, מתעלמת גרינשפן מאפשרות של יציאה לגמלאות ומנוחה על זרי הדפנה. עד אשתקד לימדה בסמינר הקיבוצים ו”הייתי מלמדת גם השנה אם הייתה לי כיתה”. כלומר? “מבחינתי, אני חוזרת בשנת הלימודים הבאה”. גם בגילה המתקדם למדי היא מבוקשת בתיאטראות. באחרונה עיצבה עשרות מסיכות וגולגולות סוסים להצגה “מיכאל קולהאס” בהבימה, לאחר שעם אותו במאי, אילן רונן, עבדה לפני 32 שנה על גרסה קודמת של ההצגה בקאמרי. גרינשפן איננה מסתפקת בעמדתה המסורתית מאחורי הקלעים, ועל הופעותיה ברחבי הארץ עם יצירותיה קיבלה מ”אמנות לעם” את פרס “הצילינדר הנודד”.
כשברצותה להתראות עם בני משפחתה של בתה, הדס, נודדת גרינשפן, סבתא לשישה נכדים, לעוטף עזה, שם הם חיים בקיבוץ סופה, קרוב לגבול הרצועה. בעוד שלבנה, נדב, תפקיד ניהולי בתחום הספורט, הדס מטפלת בבני הגיל השלישי באזור, וכאן יש לה מה ללמוד מאמה הפעלתנית.
מה הסוד שלך בגיל 85?
"לא להפסיק ליצור ולעבוד - זה הרצפט שלי".
"אפשר להודות לסיום לג’ים הנסון (איש תיאטרון בובות נודע – יב”א)?” היא שואלת.
מה לך ולג’ים הנסון?
“כל מה שאני יודעת בתחום שלי זה מלימוד עצמי וממנו. אם היום, כשרוצים לדעת איזה דבר, ניגשים לאינטרנט ומוצאים בו הכל, אני נאלצתי להמציא דברים יש מאין. מה כן היה? טלוויזיה. הרבה השראה קיבלתי מצפייה ב’חבובות’ של הנסון”.