המחזאי חנוך לוין היה איש אמנות הסיפור, מהדרגה הגבוהה ביותר, וידע לפרוט על הניואנסים הכי רגישים של החיים. נכנסתי להצגה "הלוויה חורפית" בתיאטרון באר שבע סקפטית למדי, תוהה האם הגרסה הנוכחית תצליח, ויצאתי עם תשובה - כן, בהחלט. במרכז המחזה - סיפורו של לצ'ה שאמו הזקנה מתה. הוא יוצא לבני משפחתו להודיע על מועד ההלוויה, אך מוצא אותם טרודים בהכנות לחתונת בתם, שאמורה להתקיים בדיוק למחרת, מה שמעלה את השאלה: מה חשוב יותר, להגיע להלוויה? או שמא לחתונה? בני המשפחה נחושים להתחמק בכל דרך אפשרית מקבלת הבשורה המרה שעשויה להרוס להם את התוכניות. אחרי הכל: "לא זורקים ככה סתם 400 אורחים ו־800 עופות".
כשהגעתי להצגה, תהיתי מדוע החליטו בתיאטרון באר שבע להעלות מחזה שהוצג לראשונה ב־1978 בהבימה, ומצאתי עצמי נסחפת בסיפורה של משפחה שהחליטה לנצח את המוות ולבחור בחיים, רק מפני שלא זורקים כמה עופות לפח - משפחה שמצליחה להפיק יופי ורכות, לצד רגעי אימה מצמררים.
הבמאי יאיר שרמן הצליח להפיח חיים חדשים בקומדיה השחורה של לוין. מה שמתחיל כדרמה בין אם הנוטה למות לבין בנה, מתפתח בהדרגה לקומדיה שבה מושגי הטוב והרע מתערבבים ושואבים את קהל הצופים עמוק פנימה.
המוזיקה, שבדרך כלל נחשבת לדמות נוספת בהצגותיו של לוין, מתפקדת ככזאת גם הפעם. הפעם זוהי המוזיקה של נדב ויקינסקי המייצרת תחושה של קומדיה הכוללת לא מעט כאב ויופי. מצטרפים לכך גם התלבושות הנהדרות של יהודית אהרון, התפאורה היפה של יאיר שרמן והתאורה של נדב ברנע, המאירה את חייה של המשפחה.
ההצגה מבוצעת היטב על ידי אנסמבל השחקנים של תיאטרון באר שבע. לא בכדי בחרתי לכנותם אנסמבל, על שום שבדומה לתזמורת חיה, גם כאן כל שחקן נע בהתאם לקצב של השחקן האחר, והתוצאה היא מלאכת מחשבת של רגעי משחק מרתקים, שעשויים היטב על ידי כל צוות השחקנים.