אנשים יוצאים למסע. הם יכולים לבחור בין ארבעה מסעות שונים, שבהם הם מוזמנים לגלות מחדש את ירושלים ואנשיה. כל מסע אורך חמש־שבע שעות, ועובר בין מזרח למערב העיר, בין חדש לישן, בין הזר למוכר ובין מפגשים עם אנשים מקהילות שונות, הבוחרים לחיות בירושלים וממיסים יום־יום, שעה־שעה, סוגים שונים של גבולות. המסעות מבקשים לעמעם את הגבולות שבין אמנות למציאות. המשתתפים לא יודעים את מי יפגשו ולאן יגיעו.
כל זה קורה ב"מסעות להמסת גבולות", במסגרת פסטיבל "מקודשת" של עונת התרבות בירושלים (8־28 באוגוסט). "בתוך המסעות הללו טמון מסר של אופק ותקווה", אומרת מורן אביב־דביר, המנהלת האמנותית של המסעות. "המסעות בנויים כך שהם מפגישים את הקהל עם מגוון אנשים וסיפורי חיים שלא תמיד קל ונוח להתמודד איתם, סיפורים מפתיעים שמנפצים דעות קדומות שבהן כולנו שבויים. סיפורים ומפגשים שבכוחם להוציא אותנו מאזורי הנוחות והייאוש, ומאפשרים להתבונן ולגלות את ירושלים והאנשים שחיים בה בעוד צבעים, מרקמים וצורות. זוהי עיר שבוקעים ממנה חיים, יצירה, צמיחה והתחדשות בין סדקי האבן הירושלמית. ירושלים במורכבותה ותסבוכותיה טומנת בחובה במידה רבה, את הבשורה לחיים משותפים ושלום".
תהליך יצירת המסעות התפרש על פני תשעה חודשים. "בחודשים הראשונים יצאנו לשטח ופשוט נפגשנו עם עשרות אנשים, מתוך רשימה שאספנו של אנשים שאותם זיהינו כממיסי גבולות", היא מספרת. "נפגשנו, סיפרנו להם על המסעות, ובעיקר הקשבנו למה שהיה להם לספר לנו על חייהם, עיסוקם, מחקרם, יצירתם, הדיאלוג והחיפוש שלהם סביב מושג הגבול. בהמשך הגיע שלב הפאזל, הרכבת ארבעה מסלולים שונים, כשבכל אחד מהם פוגשים חמישה אנשים שונים. כל מפגש הוא תצרף עדין ומחושב בין האדם שפוגשים, המקום שבו בחרנו לפגוש אותו ובין חוויית הקהל ששותף לדרך".
"במסע אחד אנחנו יכולים לבקר בבית ספר, גינה קהילתית, כנסייה אנגליקנית, סלון של בית וחווה טיפולית. בשלב האחרון בנינו את המעברים ממקום למקום. אנחנו מכנים אותם 'תפירות', והם סיפורי דרך שהקהל שומע באמצעות נגנים ואוזניות שקיבלו בתיק המסע שלהם ביציאה לדרך. סיפורי הדרך הם עבודת סאונד המוקלטת וערוכה מראש ובה מספר, או מספרת, שמלווה את הקהל בקולו ובנקודת מבטו האישית על העיר והמקומות השונים. למספר הזה אנו קוראים 'תופר', והוא זה שמחבר עבור המשתתפים את המסע ממקום למקום, ומוסיף רובד פואטי וחווייתי לתנועה ולדרך. בסוף המסע אפילו פוגשים אותו".
בזמן גיבוש המסעות, מי שעמד בעיני רוחה של אביב דביר (34) היה בנה גפן בן ה־3. "הוא נולד בעיר הזו, וצומח ומעמיק עם המסעות", היא אומרת. "הבחירה לחיות ולגדל ילדים בירושלים היא לבחור להתמודד ולהיחשף יום־יום לשונים מאיתנו ולגבולות שבינינו. המגוון האנושי בעיר הזאת כל כך רחב, כך שמספיק לפתוח מעט את העיניים והאוזניים בשביל לגלות דברים חדשים, גם אחרי חיים שלמים בעיר הזאת. אני מאמינה שלגדול לתוכה ואיתה, זה מחדד את המבט, מעורר את המחשבה ומרחיב את הלב".
איך נמנעים מליפול לקלישאות המוכרות?
"ירושלים נתפסת כמרחב של קונפליקטים רבים, שבהם כל צד קבור בעמדותיו. אני מבקשת להראות כי למרות הגבולות בין הקהילות הנתונות בקונפליקט ממשיים, קיים שיח מורכב ומשמעותי בין הקהילות ובתוכן. דווקא המצע הירושלמי המורכב מצמיח אנשים מרשימים שמצליחים לבנות זהות חזקה וברורה, ובמקביל להמיס גבולות וליצור קשרים".