ביידיש זה נשמע יותר טוב

פרולוג

בשנת 1978, לפני 40 שנה, זכתה היידיש בפרס נובל לספרות. מי שקיבל אותו בשמה היה הסופר יצחק בשביס זינגר, שכל ימיו כתב בה את היצירות שלו. בטקס קבלת הפרס הוא נשא את נאומו ביידיש, כמובן:

שואלים אותי למה אני כותב ביידיש ואני עונה ביידיש, הלשון שבה עונים על כל שאלה בשאלה: למה שאני לא אכתוב ביידיש? יותר טוב יהיה אם אכתוב בסינית או בטורקית? איך אומרים בטורקית "אל תקשקש לי בקומקום"? ואיך אומרים למשל באנגלית "חכם בלילה"?... היו שקראו ליידיש שפה מתה, אבל ככה חשבו גם על העברית במשך אלפיים שנה. היידיש עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.

הסיבה שבגללה אני מקשקש לכם בקומקום היא שבדיוק היום לפני 135 שנה היה ניסיון, אחד מרבים, להרוג את היידיש. זה היה ב–14 בספטמבר בשנת 1883, כשהוצא צו ממשלתי המורה על איסור הצגות תיאטרון ביידיש ברחבי האימפריה הרוסית. מי שעשה את זה היה הצאר אלכסנדר השלישי, שכונה "עושה השלום" ונחשב לשליט שמרני שבא במקום אביו אלכסנדר השני "המשחרר". עושה השלום הזה חוקק את חוקי מאי שהגבילו את מקומות המגורים של היהודים, אסרו עליהם לעבוד בימי ראשון ובחגים הנוצריים ולקינוח, שנה אחרי חוקי מאי, יצא הצו נגד הצגות ביידיש.

זאת הייתה מכה קשה ליהודי רוסיה, שחמישה מיליון מהם היו דוברי יידיש. שלושה תיאטרוני יידיש פעלו ופרחו עד אז באודסה, שנחשבה לבירה העולמית של התיאטרון היהודי.

למרות זאת, כשניצל אלכסנדר השלישי כעבור חמש שנים מתאונת רכבת, יהודי צאריצין, שהיא סטלינגרד או וולגוגרד בשבילכם, הקימו בית כנסת לכבוד הנס שאירע לו.

זה כלום לעומת הנס שקרה וקורה ליידיש. בשנת 1949 הוחלט במדינה צעירה אחת שהייתה בת שנה, לאסור בה העלאת מופעים והצגות ביידיש. מי שהפר את הצו נשפט ונקנס. וככה, אחרי שהלח"י והאצ"ל יצאו מהמחתרת, ירדה לשם היידיש ונותרה שם במשך קצת יותר מעשר שנים.

כיום אתם יכולים אפילו להיבחן בבחינת בגרות ביידיש. תגידו בעצמכם, מה זה אם לא נס שקרה לשפה הזו? הרי יידיש היא מקור הביטוי "מי שלא מאמין בנסים הוא בן אדם לא ריאלי". ואגב, ביידיש זה נשמע הרבה יותר טוב.

תמונה ראשונה

כשבאתי לישראל היו לי לירה אחת וחבר אחד. עכשיו, ברוך השם, אני כבר חייב אלפי לירות ויש לי מאות נושים.

לכתוב בעברית על דז'יגאן ושומאכר זה כמו לאכול געפילטע פיש בפיתה. כדי לתאר את הפופולריות העצומה שלהם בקרב ציבור דוברי היידיש צריך להבין לא רק את ההומור שלהם אלא גם את השליחות הגדולה שנשאו איתם בלי שבעצם התכוונו לזה.

עד שפרצה מלחמת העולם השנייה הם כבר היו כוכבי–על לא רק בוורשה, שם היה להם תיאטרון קבוע, הם גם כיכבו כצמד בסרטים וזכו להצלחה בקרב הקהל היהודי. ממש כמו אבוט וקוסטלו ולורל והרדי, שאנחנו הכרנו בישראל בשם "השמן והרזה".

מסע הבריחה שלהם התחיל כשהנאצים כבשו את פולין. בבריחתם הם נדדו ממקום למקום והרחיקו עד טשקנט שבאוזבקיסטן. מכיוון שלרוב האוכלוסייה הטשקנטית לא היה מושג מה זה יידיש ומי הם דז'יגאן ושומאכר, הם התחילו להופיע בפני הגויים ברוסית. כשניסו להצטרף לצבא אנדרס ולהגיע איתו ארצה, הם נכלאו ושוחררו רק אחרי המלחמה.

בשנת 1950 הם הגיעו סוף–סוף לישראל. הרשו להם אפילו להופיע פה כי מצאו איזו פרצה דבילית בחוק שמותר ללהקות מחוץ לארץ להופיע בישראל ביידיש. אבל מה, אחרי שישה שבועות הם היו צריכים להתקפל.

הופעת הבכורה של דז'יגאן ושומאכר הייתה אמורה להתקיים באולם "אהל שם" ברחוב בלפור בתל אביב, שהיה אז האולם הכי יוקרתי בעיר, היחיד שהכיל אלף מקומות. ביום ההופעה נהרו אלפי אנשים וחסמו את כל רחוב בלפור, משדרות רוטשילד ועד רחוב אלנבי. מכיוון שלא ניתן היה להכניס את כולם, הוחלט להציב רמקולים לאורך הרחוב.

כשפתחו השניים את המופע במשפט הידוע שלהם שבו הם נהגו לפתוח את כל המופעים שלהם: "יהודים, העיקר שנפגשים!", פרצה זעקה גדולה מפיהם של מאות האנשים שזכרו אותם משם, שעברו את כל ייסורי המלחמה ושזכו לשוב ולשמוע אותם ברחוב בלפור בתל אביב.

אורות. כוכבים. צלילים. זיעה. למה אני צריך את כל זה? כל זה לא שווה בדיחה יהודית אחת. מילה אחת פשוטה מהלב. מלבו של ההומור היהודי. ההומור שבזכותו לא איבדו היהודים את התקווה כשהיו במצוקה ברגעים הכי קשים. הומור שהיה התרופה לכל האסונות והצרות של היהודים. וממה צוחק יהודי? ממה הוא לא צוחק? הוא צוחק על עצמו והוא צוחק על האחרים, מהחולשות שלו ומכוחם של אחרים. יהודי מסוגל לצחוק על הכל, אפילו על המוות. שמעתי יהודי שאמר "אשתי כבר לא חיה שנתיים, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים". שואלים אותי מאיפה אני שואב את ההומור שלי. מה זאת אומרת מאיפה? מהחיים. הומור, כמו החיים, זה עניין רציני.

(דז'יגאן)

אתנחתא

אחרי שתם הזמן שהוקצב להם להופעות בארץ, הם יצאו לסיבוב הופעות ברחבי האמריקות, שם חיכה להם קהל עצום ורב. חמש שנים הסתובבו דז'יגאן ושומאכר ברחבי העולם עד ששבו אלינו בעקבות פשרה שאפשרה להם להופיע ביידיש, וזה בתנאי ששליש מהקטעים במופע יהיו בעברית. הם צירפו לכל מופע שלהם זמרת ששרה בעברית בין הקטעים שלהם וככה מילאו את מכסת השליש. אבל ההברקה הזו עלתה להם בסופו של דבר בריב ובפרידה כואבת, שהסעירה את היידישע בוהמה. אומרים שמישהו מהשניים שם עין על אחת הזמרות, דבר שהרתיח את השני. או שאולי גם השני חשק בה. בשנת 1960 הסתיים סיפורם של הצמד דז'יגאן ושומאכר. "דז'יגאן ושום אחר", אמרו הבדחנים.

שנה אחרי זה נפטר ישראל שומאכר בגיל 55. בתו היחידה, לידיה, שלימים הייתה אשתו של שייקה אופיר, נפטרה השנה.

דז'יגאן המשיך להופיע לבדו עוד 20 שנה. הוא נפטר בשנת 1980 בהופעת הבכורה של מופע חדש שלו.

נמצאים אצלנו כמה יונגע חבר'ה שכותבים די בסדר. אבל הז'אנר שלהם מבוסס על סיטואציות קומיות, לא על טקסט מבדח, על שנינות, על חריפות, על קריצת עין ותנועת יד.

(מתוך ראיון עם רפאל בשן, "מעריב")

נו, והרי לזה בדיוק התכוון יצחק בשביס זינגר כשאמר:

אם תגידו ביידיש על מישהו שהוא רוטשילד השני או רוקפלר השני ותוסיפו קריצת עין, יבינו כולם שלאיש הזה אין מה לאכול.

אחד שכתב לדז'יגאן את מיטב המערכונים ולא ידע מילה ביידיש היה אפרים קישון. הוא היה כותב לו קטעים ומערכונים בעברית ואחד מאנשי הצוות של דז'יגאן דאג לתרגם את החומר ליידיש. קישון ישב פעם באחת ההצגות כשהקהל שאג מצחוק, רקע ברגליים ומחא כפיים במערכון שלו. הוא ביקש ממישהי שישבה לידו שתתרגם לו ממה הקהל משתולל כל כך. "מצטערת, אדוני", אמרה לו הגברת, "אבל ממש אי אפשר לתרגם את ההומור הזה לעברית".

תמונה שנייה

שמוליק וירצר שרד את השואה, הגיע ארצה בשנת 1948 ואפילו הספיק להשתתף בקרבות לטרון במלחמת העצמאות. הוא השליך מאחוריו את העבר הגלותי והפך להיות שמואל עצמון ששיחק בתיאטרון האהל, הקים את תיאטרון זווית ושיחק במשך 25 שנים בתיאטרון הבימה. פגישה עם דז'יגאן ששכנע אותו לא לזנוח את עברו ולדאוג לשימור היידיש, הביאה אותו בשנת 1987 ליזום ולהקים את היידישפיל, שהוא תיאטרון היידיש שפועל ברשות ובסמכות בישראל.

עצמון, ששימש כמנכ"ל וכמנהל האומנותי של התיאטרון במשך 24 שנה, הצליח להביא את היידיש למרכז במת התיאטרון בישראל. אני זוכר למשל את "מירה'לה אפרת", הקלאסיקה של היידיש שאותה גילמה אורנה פורת בתיאטרון הזה. תארו לעצמכם: השחקנית שנולדה בשם אירנה קליין, הגיורת הגרמנייה שהפכה לאחת השחקניות הגדולות שלנו, משחקת ביידיש את האלמנה היהודייה, הגבירה ששולטת ביד רמה במשפחתה ושהכל נעשה בדברה. אגב, בדיוק לפני 120 שנה, ב–29 באוגוסט 1898, עלתה הצגת הבכורה העולמית של "מירה'לה אפרת" בתיאטרון היהודי בניו יורק.

אפילוג

גם אני תרמתי משהו לתיאטרון היידישפיל. אחת ההפקות שכתבתי, "כוכבים נוצצים", אפילו זכתה בפרס התיאטרון הישראלי כהצגת הבידור של שנת 2010. ההצגה, שמספרת את סיפור הולדתו ופריחתו של תיאטרון היידיש ב–LOWER EAST SIDE בניו יורק, ממשיכה למעשה מהמקום שבו התחלנו. הצו שהורה על סגירת תיאטרוני היידיש באודסה ב–14 בספטמבר בשנת 1883 ושבעקבותיו מיהרו מיטב הכוחות של תיאטרון היידיש להגר לארצות הברית ולהקים את התיאטרונים בניו יורק. התיאטרונים האלה בעצם היוו את היסודות למיוזיקלס של ברודווי.

אבל על זה בקרוב.

שנות ילדות יפות. שנות ילדותנו

ייחרתו לעד בליבותינו

זיכרונכם מולי עולה

על גדותיו לבי מלא

כה מהר נותרו מאחורינו

את ביתי אני זוכר עדיין

שם לראשונה פקחתי עין

ותמונת עריסתי

שבה נעה לקראתי

כמו חלום נישא אל השמיים.

(מרדכי געבירטיג / תרגום: אבי קורן)